אדמות קק"ל בסוריה: נפתח חלון הזדמנויות

שלושה קילומטרים בלבד מהגבול הסורי, בלב אזור צחיח של מחנות צבא ועמדות נטושות, קבור אחד הסיפורים המפתיעים וכמעט נשכחים של גאולת קרקעות בארץ ישראל: אדמות ששטחן 200,000 דונם לערך נרכשו בחורן, עמק הבשן ההיסטורי, בסוף המאה ה-19. את האדמות, שרכשו אגודות התיישבות ואנשים פרטיים, רשמו בהמשך על שם קק"ל, והיא שילמה עליהן מיסים עשרות שנים, עד שהן נתפסו לבסוף על ידי סוריה.

האדמות נרשמו בקושאנים (שטרי בעלות) עות'מאניים ונמצאות רשמית ברשות קק"ל. מדינת ישראל מעולם לא ויתרה על האדמות אף שבן-גוריון התייאש מלהחזיק בהן בגלל קושי ביטחוני שהוא נחלת העבר. המציאות החדשה מעלה מחדש את הדרישה המוסרית להחזיר לרשותנו את השטחים שננטשו.

היום, כשהמצב בדרום סוריה נזיל ומעורער והשליטה בשטח עוברת בין כוחות מקומיים עוינים זה לזה, ישראל חזרה לאזור, ונוצרה האפשרות שישראל תמלא את החובה המוסרית כלפי החלוצים שגאלו את הקרקעות הללו ותיישבן מחדש.

האדריכל והחוקר גדעון חרל״פ, שמקדיש שנים לאיתור הקרקעות ולשרטוט גבולותיהן המדויקים במפות מודרניות, הצליח לאסוף מסמכים רלוונטיים ולתעד את הסיפור ההיסטורי. "יהודים רכשו בבשן 100,000 דונם, ואולי אפילו 200,000", הוא אומר. "זה שטח אדיר, יותר מכל תל אביב ובני ברק ביחד, והוא נמצא שניים-שלושה קילומטרים מהגבול".

לא רק אדמות: היישובים היהודיים שנעלמו מהמפה

חרל"פ מדגיש כי אנשי ההתיישבות לא רק רכשו חלקות אלא גם יישבו אותן בפועל: "בסוף המאה ה-19 הקימו תשעה יישובים", הוא מספר. ההיסטוריון צבי אילן הקדיש לכך ספר מפורט, 'הכמיהה להתיישבות יהודית בעבר הירדן', הממפה את הניסיון וכישלונו.

אלו הידועים שבהם: תפארת בנימין הייתה המושבה הראשונה, ושכנה ליד הכפר הערבי סאחם אל-ג'ולאן. נחלת משה הייתה היאחזות חקלאית יהודית באדמות חורן. אחווה או אחוות ישראל הייתה היאחזות נוספת באותו מתחם התיישבות. זיכרון מנחם אף הוא הוקם באותו גל התיישבות. בית איכר היה נקודת התיישבות נוספת בחבל חורן.

צמד הגורמים ששברו אז את ההתיישבות היו השלטון העות'מאני, שלא אהד את ההתיישבות היהודית, והמתח הביטחוני הקשה עם שבטי הבדווים המקומיים. אך האדמות לא נזנחו: פיק״א, החברה להתיישבות של הברון רוטשילד, המשיכה לשלם מיסים גם אחרי שנטשו המתיישבים. לימים הועברו הזכויות לקק"ל, ועל שמה הן רשומות עד היום.

הנה כמה מהשמות של היהודים הרשומים על הקושאנים שאיתר חרל"פ: הכירו את גרשון בן אברהם שרלינסקי; יעקב בן אברהם שלמה ברגמן; שמואל בן אפרים שקולניק; חיים משה בן יואל ברלין; ישראל הירש בן משה הירש גודים. כולם בעלי שם, משפחות וחלומות שהשקיעו מממונם במטרה אחת: שיבת העם לאדמותיו.

נקדימון אלטשולר: האיש שלנו בחורן

לד"ר מור אלטשולר, היסטוריונית וחוקרת בתחום מחשבת ישראל, יש רגש עמוק כלפי הסיפור של אדמות היהודים בבשן. סבא שלה, נקדימון אלטשולר, היה שליחו האישי של בן-גוריון לחורן שתפקידו היה לוודא שרגע לפני שהצרפתים מתקפלים מסוריה, אדמות היהודים אינן הולכות לאיבוד אלא נרשמות על שם קק"ל.

"סבא שלי היה היהודי האחרון שישב בחורן", מספרת אלטשולר בתחושת שליחות שמבחינתה לא הסתיימה. "יגאל אלון ויחיעם ויץ הגיעו אל סבא לים המלח ולקחו אותו לפגישה עם בן-גוריון. הוא הטיל עליו את השליחות". היא מבהירה: "התנועה הציונית מראשיתה ראתה בכל ארץ ישראל ההיסטורית את נחלת האבות. הם לא עשו חלוקה ולא שרטטו גבולות. הם קנו בכל מקום שהתאפשר להם, כולל בחבל הבשן".

אלטשולר מזכירה את המציאות שהייתה כאן באותם ימים. "ב-1943 הצרפתים ביצעו בסוריה 'קדסטר', הליך של מיפוי ורישום של קרקעות. נציג המנדט הצרפתי בסוריה היה נאמן למשטר וישי האנטישמי, ששיתף פעולה עם הנאצים. בן-גוריון חשש שרישום האדמות על שם קק"ל יימחק, ולכן שלח את סבא שלי – יליד רחובות, דובר ערבית, איש ביטחון – לוודא שהרישום נעשה כהלכה ושהאדמות נרשמות על שם קק״ל".

בשנת 1946 עזבו הצרפתים את סוריה, ובן-גוריון החזיר הביתה את נקדימון אלטשולר: "סבא התווכח עם בן-גוריון, נסע לדירתו בתל אביב וניסה לשכנע אותו שלא לוותר. הייתה לסבא אפילו תוכנית לסלק את הפולשים הבדווים שהשתלטו על האדמות וליישב מחדש את המושבות שננטשו. אבל לא היה אפשר להזיז את בן-גוריון.

"ייתכן שבן-גוריון פעל מתוך אילוצים", מוחה אלטשולר, "אבל למה היום אנחנו לא לוקחים מחדש את האדמות שלנו? אנחנו כבר לא המדינה הענייה והחלשה של 1948. היום יש לנו כוח, ואנחנו מתנהגים כאילו השטחים שרכשו ראשוני הציונים הם דבר של מה בכך. היכן הכבוד לחלוצי העבר? היכן הכבוד העצמי שלנו?"

מציאות גאופוליטית חדשה

הטלטלות הלא צפויות שאירעו בשנה האחרונה בגבול סוריה שמות את סיפור קרקעות היהודים בדרום סוריה במרחב של עיצוב האינטרסים הגאופוליטיים והערכיים של ישראל.

בדרום סוריה מתחולל כעת שינוי גאופוליטי עמוק: מחנות צבא נטושים, אזורי חיץ ללא שלטון מרכזי, ושלטון עוין שמגלה אכזריות יוצאת דופן כלפי המיעוטים, בעוד ישראל שולטת בפועל באזורים נרחבים לאורך הגבול. ופתאום צפה ומתחדדת השאלה: מה דינה של קרקע שנרשמה כחוק על שם קק"ל ומדינת אויב הפקיעה שלא כדין?

חרל"פ אומר בפשטות: "צריך לזכור שקק"ל היא חברה ממשלתית, ולכן מדינת ישראל יכולה תמיד לטעון שזה שלה. לא התרחש שום שינוי שמשנה את המציאות המשפטית הזאת".

"צריך לשאול את קק"ל למה הם לא פונים לממשלת ישראל ודורשים את האדמות האלה", אומרת אלטשולר ומחדדת את המשמעות המשפטית-מוסרית: "אלו אדמות שנקנו בכסף של יהודים, ואין להם שום זכות לוותר עליהם. למעשה הם רק הנציגים של עם ישראל, והעם הזה מעולם לא ויתר על האדמות האלה. למה הם לא דורשים מממשלת ישראל ליישב עכשיו את האדמות האלה?"

עוד החמצת הזדמנות?

"יש כאן משהו שאנחנו צריכים לשים לב אליו", מוסיפה אלטשולר. "העם היחיד שקנה אדמות בארץ ישראל ולא פלש אליהן ולא כבש אותן זה עם ישראל. דפוס הפעולה הזה עבר לתנועה הציונית באופן אינטואיטיבי מהעת הקדומה: אברהם קנה את מערת המכפלה, יעקב קנה את שכם, ודוד קנה את גורן ארוונה היבוסי בירושלים כדי לבנות בו את בית המקדש. לכן לרכישות האלה יש עוצמה היסטורית שאין דרך להתעלם ממנה. ומה קנינו? קנינו את מה ששלנו והובטח לנו מפי א-לוהים".

היא מסיימת את השיחה שלנו בדברים מדם ליבה: "עכשיו יצאנו למלחמת מגן, וטובי חיילנו נפלו. המינימום שנדרש מאיתנו הוא להבטיח שהשטחים האלה יישארו בידינו. בכל פעם שנפתחת לנו הזדמנות ואנחנו מוותרים עליה, אנו מתנהגים כמו 'עם נבל ולא חכם'. במקום להרחיב מצטמצמים. אם לא נישאר שם עכשיו, ניאלץ בעתיד להילחם על השטח ולשלם בדם. זה בידיים שלנו. לא לחזור ולהצטמצם בגבולות אושוויץ. לא לפספס שוב את ההזדמנות".

זו הדרישה המעשית כפי שמנסחים אותה שני המרואיינים:

על קק"ל לפרסם את מלוא מסמכי הבעלות והמיסים ששולמו.

על ממשלת ישראל לבחון פתיחה של תיק בעלות רשמי על האדמות הרשומות.

על הגורמים המדיניים לדרוש הכרה בין-לאומית בזכות ההיסטורית-משפטית.

תגובת קק"ל

פנינו לקק"ל בבקשה לקבל מסמך או רישום שאפשר לפרסם בציבור על הבעלות היהודית של האזורים המדוברים. כמו כן שאלנו אותם אילו צעדים קק"ל נוקטת כדי להחזיר לרשותה את השטחים הרשומים על שמה? תגובת קק"ל: "קק״ל מודעת לנושא המדובר, אך בשלב זה אין אפשרות לטפל בכך".