בשיחה עם תא"ל במיל ארז וינר, הוא שם את האצבע על שלושה גורמים שמונעים מישראל לנצח את המלחמה המתמשכת בחבל עזה. הגבלה במוכנות להיכנס לחלק מהשטחים החשובים. שליטה בסיוע ההומניטרי ותוכנית ההפרדה האזרחית. "יש פה שילוב של סוגיית ההימנעות מלכבוש שטחים מסוימים בגלל החשש מפגיעה בחטופים, של חוסר הרצון להניע את האוכלוסייה מחשש מכל מיני מילים מכובסות של שליטה בעם אחר, של ממשל צבאי וכדומה. בסוף זה באמת מה שיכול להפיל את חמאס על הקרשים".
וינר מרחיב על שלוש הרגליים כפי שהוא מכנה אותם. "הכניסה לאותם שטחים, להניע את האוכלוסייה, למשל מצפון הרצועה, מה שהצבא לא עשה בסופו של דבר, גם מחשש לאותם חטופים שנמצאים שם, וגם בגלל הסוגיה של אמירה משפטית שגויה שלא ניתן להניע את מי שלא רוצה לנוע".
"הרגל השנייה זה שליטה מלאה בסיוע ההומניטרי, מה שאנחנו לא עושים לצערי. התחלנו ליישם בדרום הרצועה את הפיילוט עם החברה החיצונית שעבד מצוין, רק שעדיין אתה מכניס הרבה מאוד סיוע למרכז ולצפון הרצועה, בצורה לא נכונה, שמגיע לידי חמאס".
"הרגל השלישית, שלא התחלנו ליישם היא תוכנית ההפרדה האזרחית. להתחיל להעביר אותם אחרי סינון לשטחים שבשליטתנו, גם כרגל בדלת לתוכנית ההגירה, וגם כדי לשבור את החמאס בזה שהוא מאבד את השליטה על האוכלוסייה שלו."
לדברי וינר, שלושת הרגליים האלו הם גם מה שבאמת מניע את חמאס במשא ומתן: "אתה רואה על מה הוא מתעקש בדוחה. הוא ויתר יחסית בקלות על כל מיני דרישות שפעם היו לב המחלוקת, של כמה ימי הפסקת אש, ומי ישוחרר, וכדומה, וההתעקשות שלו היא על ציר מורג, בגלל שהוא שמע את שר הביטחון מדבר על העיר ההומניטרית. ההתעקשות שלו זה על איך הוא יקבל את הסיוע ופירוק ה-GHF."
וחמאס משתמש בעסקאות כדי לשרוד: "הוא מוכן לדבר על עסקה חלקית, כי הוא מבין שהוא יוכל אחרי זה להמשיך ולסחוט אותנו. העסקה הבאה תהיה על חמישה מתוך עשרה, וחוזר חלילה, וכל פעם הוא, מה שנקרא, יצליח לקנות עוד זמן ועוד אנרגיה לעצמו."
וינר מחזק את הטענה החמורה לפיה צה"ל לא הזיז את האוכלוסיה בגלל הייעוץ המשפטי: "באה הפצ"רית ואמרה, אתם לא יכולים לפנות, יש שם מאות אלפי אנשים, אין לאן לפנות אותם, אי אפשר להכריח אותם להתפנות. ולכן, מאחר שאתם לא יכולים להניע אותם ולהכריח אותם להתפנות, אתם גם חייבים להכניס להם סיוע לאיפה שהם נמצאים."
"אני באתי ואמרתי, אני לא מכניס סיוע לאזור שיש בו מחבלים ויש בו טרור. אני מוכן באזור ציר נצרים לפתוח תחנת חלוקה. מי שרוצה אוכל, בבקשה שיבוא. אני לא חייב לתת לך את האוכל בחדר שלך בקומה השנייה. יש אוכל במטבח - תבוא לקחת."
דברים חמורים במיוחד הוא מפנה כלפי הפצ"רית: "הפצ"רית פועלת מתחילת המלחמה בכל מיני דרכים להקשות על חופש הפעולה של כוחותינו. מגבלות כאלה ואחרות, אי-הפללה של המשטרה של חמאס בתור גוף טרור, הסיפור של רוצחי משפחת ביבס שלא ניתן היה לפגוע בהם כי הם שייכים לאיזה ארגון איזוטרי ולא שייכים לחמאס, והארגון הזה לא הופלל כארגון, ועוד כהנה וכהנה".
אבל זה לא הכל "יש את הרגל הזאת של הפצ"רית. ויש את הרגל הנוספת, שנקרא לזה ניצן אלון וצוותו, שבאים ואומרים, כל כניסה למרחב הגדול-גדול הזה, יסכן את חיי החטופים."
לפני הכל וינר חולק על הקביעה הזאת: "הראיה היא שכשלושים ושלושה חטופים השתחררו בעסקה האחרונה הם סיפרו שכולם היו מעל הקרקע ולא בתת-קרקע. מעבר לזה הם עברו ממקום למקום כי המחבלים נמנעו לפגוע בהם כי בסוף הם מבחינתם היהלומים שצריך לשמור. גם כשעברו ממש בסמוך אליהם כוחות צבא, כל עוד לא נכנסו אליהם הביתה, המחבלים נמנעו מלפגוע בהם".
"אם היינו עושים הנעת אוכלוסייה רחבה מצפון הרצועה, בלי לעצור ולבדוק אחד אחד, אז גם אותם חטופים בודדים שכנראה נמצאים בצפון הרצועה היו עוברים דרומה, והיינו יכולים לפעול בצורה רחבה. ואם היינו עושים את זה, והיינו מפנים את כל צפון הרצועה מאזרחים, אזי לא היינו צריכים להכניס סיוע, אזי יכולנו לעשות כיתור של כל צפון הרצועה, ולעבוד."
"אחרי שהצגתי את תוכניתי, שאותה גם אייל זמיר אישר בהתחלה, רק לא יישם אותה, אז באמת אחד הדברים שתקפו אותי אמרו, אבל התוכנית שלך מסכנת את החטופים. ואני באתי וטענתי, א', שהסיכון הוא סיכון מחושב, בגלל הצורה שבה אנחנו פועלים, וב' הסברתי באותה נשימה שאנחנו גם מסכנים חיילים במלחמה, ולכן ככל שנמהר ונפעל בצורה יותר אגרסיבית ויותר אסרטיבית ונכניע את החמאס, ככה אנחנו מקרבים את היכולת להחזיר את החטופים כולם, לא רק את אלה שהחמאס יבחר.
אבל דעתו של וינר לא התקבלה, וחמור מכך: "להפך, ניצן אלון ואנשיו רק הרחיבו והרחיבו את אותם אזורים שבהם אסור לתקוף ואסור לפעול".
וינר מתאר כיצד המדיניות הזאת משנה את מפת הקרב בשטח: "אני יכול להגיד לך בכל הזהירות המתבקשת, אם אתה מדבר עם אנשים בשטח אתה שומע שאומרים להם: פה אתם לא יכולים לירות, ופה אתם לא יכולים לפעול, והם רואים מהר מאוד איך החמאס מבין את זה, ומתרגם את זה למקומות שבהם הוא שורד ובהם הוא פועל בצורה חופשית יחסית, כי הוא יודע שלא נתקוף אותו".
וינר מסביר שלזהירות הזאת מפגיעה בחטופים יש השלכות בקצב הקרב ומחיר חיי אדם: "ראינו מה קרה בעבודה איטית. צה"ל שעומד במקום ולא מתקדם, הוא בסוף נפגע יותר, כי זה אופי החיים וזה אופי המערכת".
אחרי יותר משנה וחצי של לחימה, ואחרי שהתחייבנו שלא יכנס סיוע הומניטרי לידי חמאס, הכל ממשיך כרגיל. לדברי וינר, האחריות מתחלקת בין הדרג המדיני לדרג הצבאי: "יש גורמים תורמים, ויש בסוף את הגורמים האחראיים. הגורמים התורמים הם הפרקליטות הצבאית הראשית וכל מערכת הייעוץ המשפטי, זו המערכת של ניצן אלון ואנשיה, שלקחו אחריות על החטופים כחזות הכול.
"וכמובן, מתאם הפעולות בשטחים, שנוח לו והוא רגיל לעבוד מול אותם הארגונים, ובכלל הוא רצה להמשיך לעבוד מול אונר"א בהתחלה, ומבחינתו להמשיך להכניס את הסיוע כמו שהוא הכיר וכמו שהוא יודע, כי כל חלופה אחרת היא פחות טובה."
"אז יש פה הרבה מאוד גורמים תורמים ומסייעים ומפחידים, אבל האחריות בסוף היא על המפקדים. האחריות בצבא היא על הרמטכ״ל. הוא צריך לקום ולהגיד לפצ"רית שמעתי אותך. לרמטכ״ל יש סמכות לעשות בדיוק את הדברים מהסוג הזה, והוא צריך לעשות אותם. הוא לא יוכל לנסוע אחרי זה לחו״ל? אין מה לעשות, בחרת להיות רמטכ״ל."
"אבל בסוף זה ראש הממשלה, שרוצה גם וגם וגם. גם לנסות ולהוציא כמה שיותר חטופים בעסקאות, גם לא לקחת את הצבא לקצה כדי לא לאבד את הלגיטימציה הבינלאומית וגם כביכול כדי לא לפגוע באחדות בעם. בסוף, החיים מוכיחים שכשאתה פועל בצורה הזאת, אז אתה גם אוכל את הדגים המסריחים וגם מגרשים אותך מהעיר. גם מאשימים את נתניהו שהוא לא מספיק עושה כדי להחזיר את החטופים, גם בדרך הפעולה שהוא פועל, אנחנו לא מספיק אגרסיביים ואסרטיביים, ולכן המלחמה הזאת נמשכת ונמשכת, ואז באים אלה שטוענים שאי אפשר לנצח את המלחמה הזאת בכוח הזרוע, ואומרים, הנה, אתם רואים, נלחמתם, עשיתם, השקעתם, ולא השגתם את התוצאה, אז כנראה שצריך לעשות הסכם וכניעה."
לדברי וינר אין הרבה שמשמיעים את הקול הזה, מלבד פוליטיקאים ספורים, אבל בעבר גם הרמטכ"ל ידע להגיד את זה באופן ברור: "אתה שמעת את זה מאייל זמיר כשהוא נכנס לתפקידו בשבועות הראשונים, שאז הוא דיבר על ניצחון והכרעה מהירה. אמר את המילה ניצחון יותר משהרצי אמר בכל הקדנציה."
אבל בסוף זמיר שינה את עמדתו, ואנחנו משלמים על זה את המחיר: "ברגע האמת הוא לקח את התוכנית ההכרעתית שהכנתי לבקשתו וגנז אותה, והלך במקומה לתוכנית שמטרתה, כמו שהוא מגדיר את זה, הפעלת לחץ על החמאס. זאת לא משימה צבאית שאני יודע באמת לאמוד אותה, והלכה למעשה, אתה רואה שהחמאס כנראה לא מספיק נלחץ, כי הוא לא רץ לעסקה שאנחנו מבקשים. הוא מתעקש, אנחנו מתפשרים, והוא מתעקש ואנחנו מתפשרים. ובואו נראה איך זה ייגמר השבוע. על מה עוד נתפשר? כדי לקבל עסקה חלקית ורעה, שלוקחת אותנו אחורה, לוקחת הישגים שהשגנו בדמים מרובים ותכריח אותנו לחזור להילחם ולשלם שוב את אותם מחירים."
