אין חג שמח יותר מסוכות, "זמן שמחתנו", כמודגש בפסוקי התורה בהם נאמרה שלש פעמים מצות השמחה בסוכות. סוכות הוא אחרון החגים בתורה (המתחילים מפסח) ובו השמחה מגיעה לשיאה.
באופן פשוט, השמחה בסוכות מתקשרת לחג האסיף – כל עמלנו במשך השנה נאסף לבית ואנו יכולים לשבת בשלוה. בממד פנימי יותר: לאחר הכפרה והטהרה ביום הכיפורים אפשר לשמוח, יצאנו זכאים בדין ואנו מכריזים על הניצחון (כדברי חז"ל שארבעת המינים הם סימן של "דידן נצח"). נוסיף לכך את המצוות המיוחדות שסוכות עשיר בהן, ובמיוחד בזמן המקדש – סוכה, ארבעה מינים, ניסוך המים, קרבנות רבים, מצות ערבה, מצות הקהל החביבה בשנה הזו, ושמחת בית השואבה שמי שלא ראה אותה לא ראה שמחה מימיו – והנה לנו שמחה עד בלי די.
ואחרי הכל, יש בסוכות צדדים המאזנים את השמחה, לא רק ששון ושמחה פורצים גדר, ולא רק הודאה לה' על כל הטוב שנתן לנו. משהו אחר.
הנה אנו יוצאים מביתנו הרגיל והמוגן לסוכה הרעועה, "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" – לזכור שהיינו במדבר ללא נחלה וללא בית, "לבלתי רום לבבם על בתיהם המלאים כל טוב, פן יאמרו ידינו עשו לנו את החיל הזה" (פירוש הרשב"ם). הסוכה מצילה מגאוה, דואגת שהשמחה תהיה מחוברת לענוה. אל תהיה מלא נחת ושביעות-רצון, צא מהבית למדבר, ואפילו כיציאה לגלות, ואז תפנים את הענווה, הפשטות והתלות בקב"ה, אתה חי רק בצל האמונה, "צילא דמהימנותא".
יותר מזה מובלט במגילת קהלת השייכת לסוכות. קהלת 'מהביל' לגמרי את כל הקניינים בעולם הזה, וכבר איננו יודעים האם יש בכלל על מה לשמוח. "הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ", "לְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה?". אנו ודאי שמחים, ה' אומר לנו לשמוח בחג, וגם קהלת מעדיף לבסוף את השמחה ובלבד שתהיה מחוברת ליראת ה', אבל אחרי הרהוריו הנוגים והספקניים שמחת החג נראית אחרת לגמרי.
אפילו שמחת בית השואבה, שיא-השיאים של השמחה, אינה רק ריקודי שמחה סוחפים, כפי שאולי נדמה. "חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין לפניהם באבוקות ואומרין לפניהם דברי תשבחות... אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו" – דברי כיבושין המעוררים לתשובה! אין זו שמחה של מוזיקה קצבית ורועשת, אלא שמחה עדינה המאפשרת דיבור פנימי ורגיש.
החגים הם רפואת הנפש, יציאה מימי החולין שבהם אנחנו כמו חולים. בפרט, בכל חג יש רפואה לבעיה נפשית מסוימת:
מתחילים מפסח המרפא מקלסטרופוביה, חרדה ממקומות סגורים. היינו במיצר הסגור של מצרים, כעובר בבטן אמו, וזה היה באמת מפחיד. אבל מי שהכניס אותנו למיצר מוציא אותנו ממנו ביציאת מצרים. שביעי של פסח מרפא מפרנויה, מחלת הרדיפה – רודפים אחרינו, צעקו בני ישראל, אבל התברר שאין ממה לפחד והכל ממש לטובה. חג השבועות מרפא מחרדה בכלל: מעמד הר סיני מפחיד מאד, עד שמרוב פחד ואימה פורחת נשמתנו, אבל הפחד מומתק כשהוא הופך ליראת שמים, ככתוב שתכלית המעמד היא "בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". ראש השנה הוא ריפוי ותיקון לשגעון-גדלות (מגלומניה), המחשבה שאני הכי-הכי, אני המלך ובכלל בראתי את העולם שסביבי. הרגע, המלך הוא ה' ואתה יציר כפיו. יום הכיפורים מתקן את ההתנהגות הכפייתית, אובססיה, החל מ"כל נדרי" שמתיר את כל המחויבויות המיותרות, המשך בווידויים החוזרים ועד הכפרה על כל החטאים.
וחג הסוכות שלנו, הוא מתקן את המאניה-דיפרסיה (הפרעה דו-קוטבית), תנודות קיצוניות במצבי רוח, משמחה מרוממת במיוחד (היי) לעצב ודכאון, למעלה-למטה. הרפואה היא בשמחה האמתית של חג הסוכות, שמחה שאינה מתעלמת מהעצב אלא מעלה אותו וכוללת אותו, שמחה עדינה הקוראת בקהלת ומהרהרת בתשובה, ובכל זאת, ודוקא משום כך, זו שמחה עד השמים. כי אין זו שמחה ריקנית גאוותנית, אלא שמחת הענווים, "וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּה' שִׂמְחָה". חג שמח! [לא שכחנו את חנוכה ופורים. עוד נגיע אליהם בעזרת ה'.]
לפי המאמר 'צלא דמיהמנותא' בספר תום ודעת, והמאמר לשביעי של פסח בספר מן הפרדס.
חג שמח 1 י"ד תשרי תשע"ו 13:07 סיהאלום