עם פתיחת החופש הגדול נראה לי שחשוב במיוחד לעדכן את אחד ממשחקי הילדים האהובים ביותר – הטאקי, כך שיתאים יותר לתקופתנו. את המשחק צריך להתחיל בחלוקת קלפים בדרך שונה לחלוטין מהמקובל היום. ראשית, יש לוודא שכל אחד מהמשתתפים יקבל את אותם הקלפים בדיוק. למרות זאת, כל ילדה המשתתפת במשחק תקבל שני קלפי +2 נוספים. ואחרון חביב, במהלך המשחק, בכל רגע בו נוצר פער גדול מדי בין השחקנים – יש לחלק מיד את כל הקלפים מחדש בצורה שוויונית. זו הדרך היחידה לוודא שלא יהיו במשחק מנצחים חלילה, ושהוא תמיד יסתיים בשוויון מלא בין כל הצדדים.
אם אתם חושבים שילדיכם עלולים פחות להתחבר לחוקים החדשים, ויעדיפו דווקא את חוקי המשחק המנציחים חוסר-שוויון, מאבק איתנים בין הצדדים, ומנצחים ברורים בסופו של משחק – אתם כנראה צודקים. אמרה ידועה טוענת ש"החיים הם לא משחק ילדים", אבל נדמה שבמציאות המאתגרת שלנו כדאי מאד לאמץ דווקא את חוקי משחקי הילדים אל "החיים עצמם".
ממשלה חדשה באה לעולם וחוששני שמנהגים מגונים המקובלים כבר היום בעולם השירות הציבורי עומדים רק להתרחב ולחרוך כל חלקה טובה. נסו לחשוב מהם הדברים שהייתם רוצים לוודא שיילקחו בחשבון כשעומד מולכם פקיד בכיר או נותן שירות אחר בשירות המדינה – יושרה, מקצוענות, פיקחות ויעילות היו מן הסתם פרמטרים שהייתם רוצים שיילקחו בחשבון. אבל מכרזי שירות המדינה לוקחים בחשבון עוד מגוון פרמטרים. בכל מכרז כיום משוריינים מקומות לבני מיעוטים, לערבים, ליוצאי אתיופיה או רוסיה, ועוד, באופן המחייב את גיוסם, אפילו במחיר איכות העבודה. בעיניי, הדבר נוראי. לא רק שהוא פוגע באיכות שירות המדינה, אלא שהדבר גם מתנשא ופוגעני ביותר כלפי אותם מועמדים, כאילו שאינם יכולים להתקבל ללא שריון. בעיניי הפרמטרים היחידים שצריכים להילקח בחשבון הם הפרמטרים המקצועיים. שאר האלמנטים מבית מדרשה של האפליה המתקנת – פוגעים בכל הצדדים: במקבלי השירות, בנותני השירות הטובים שנאלצים לחפות על הטובים פחות, ובאלו שמתקבלים תוך כדי הנחה. טוב לא ייצא מזה.
במשחקי ילדים החוקים ברורים, וזו כבר התחלה טובה, כי כך זה גם אמור להיות בחיים. אי אפשר לשים קלפים צהובים על אדומים אם לא מדובר באותה הסיפרה ואם לא החלפתי צבע. הכלל הזה נכון אפילו אם במשך תורים רבים לא קיבלתי קלף חדש מתאים. חשוב גם לדעת שלא רק שבתחילת המשחק לא מחלקים קלפים שווים לכולם, גם במשך המשחק השחקנים לא נהנים מחלוקת קלפים שווה. כל שחקן צריך ללמוד לעבוד עם הקלפים שניתנו לו, ואיתם להתמודד. זה מה יש ועם זה ננצח. או שלא. מי שיבקש ליצור שוויון באמצע משחק – יתויג כילד שאינו יודע להפסיד בכבוד, ובצדק. וכך גם מי שיבקש לחלק תוספת של קלפי +2 לנשים, ערבים, חרדים או רוסים, רק מסיבה זו.
במהלך המשחק אמנם חשוב לשחק באופן הוגן, אך ילדים אינם נדרשים לעזור לשחקנים אחרים תוך כדי משחק, ולוותר על התור או על קלף מוצלח שהם קיבלו. מותר לילד לרצות להוביל ולנצח, ואף לשמוח כשהוא מצליח בכך. הניצחון אינו קללה, והרצון להצליח אינו בזוי. ולא, אי אפשר שכולם ינצחו בו-זמנית. במשחק, בדיוק כמו בחיים, יש מנצחים ומפסידים.
מערכת החינוך הפורמאלית ומערכת הפוליטיקלי קורקט הציבורית מתקשה להגן על הערכים הפשוטים והברורים הללו. היא סוגדת לשוויון מדומה, ומנסה ליצור שוויון בתוצאות, וזה דבר שלא ייתכן. היא יוצרת בכך עיוותי חשיבה ותפקוד במגוון רחב של פרמטרים. השוויון האמיתי והמתבקש הוא זה הנוגע להזדמנויות ולכללי המשחק: לכל השחקנים מחולקת אותה כמות של קלפים, וכולם משחקים על פי אותם החוקים. אך בזה הוא מסתיים – מפה והלאה יוצאים אל מגרש המשחקים של החיים ומתמודדים. מי שמנסה ליצור שוויון בתוצאות – מעקר את התחרות, את המשחקיות, את הרצון להוביל, להעז, לבנות, ליצור ולנצח – כל התכונות שקידמו את עולמנו מאז ומתמיד. הורה שיעזור לילדו יותר מדי לנצח משחקים - יהפוך אותו לרגיש מדי, לעלה נידף הזקוק להגנה תמידית, ולמי שעלול להזדקק תמיד להגנה וסיוע חיצוניים.
החיים הם משחק ילדים, הרבה יותר מאיך שנוהגים היום לתאר אותם. כמעט לאף משחק אין משמעות בלי תחרות, בלי רצון לנצח ובלי חוסר-שוויון בין השחקנים, וכך הם גם החיים עצמם. הגנות יתר, שאיפה לשוויון כוזב ושידוד מערכות החוקים רק יגרמו לילדינו לצאת מוקדם מהמשחק, ובחיים, מה לעשות, אין "סטופ כדור הארץ". את החופש הגדול כדאי לנצל למשחקי ילדים.
הכותב הוא יועץ לקבלת החלטות בארגונים ובצמתי קריירה.
