הקישואים והאבטיחים של ברלין

הארץ המוחרמת: פתיחה אישית

בסדרת הכתבות על יהודי הגלויות הגדולות הגענו הפעם לגרמניה. המחשבה על ניהול חיים יהודיים בגרמניה משונה ביותר, בלשון המעטה, ליהודים בישראל רובם ככולם, ואולי אף בגלויות אחרות, וננסה גם לאור זאת להבין את מאפייני הקהילה היהודית.

אפתח באופן חריג בפן האישי: סבתי רחל גלעדי לבית אונא עלתה לארץ ממנהיים שבדרום גרמניה. שם עמד אביה הרב יצחק אונא בראש הקהילה האורתודוקסית. שורשי המשפחה העמיקו בגרמניה מאות שנים לאחור, לפחות עד לגירוש ספרד. עלייתה לארץ, כמו עליית כל אחיה ואחיותיה, נבעה מציונות ולא מפחד הנאצים, שעלו לשלטון מעט לפני שעלו ארצה אחרוני האחים.

בארץ שמרה המשפחה ברצינות על התרבות, על החינוך ועל המנהגים היקיים, אך את גרמניה החרימה סבתי בנחרצות. היא חידשה קשר עם חברה גויה לספסל בית הספר היסודי, אך סירבה לשמוע על חוויות כלשהן מהקושי והמחסור שהיו מנת חלקם של האזרחים הגרמנים באותם ימים.

בתקופת ההמתנה של ערב מלחמת ששת הימים הציעה לה החברה, שהודאגה מהחדשות על השואה השנייה שארצות ערב מכינות ליהודים בישראל: בואו אלינו את ומשפחתך עד יעבור זעם. סבתא ענתה: עליתי לארץ ישראל מגרמניה, ולא אחזור לשם לעולם. סוף הסיפור, אגב, הוא שהחברה לא נרתעה מהסירוב הראשון, והציעה לשכור בית נופש בשווייץ כדי להציע מקום שהייה שאיננו בגרמניה, אך עד שהגיע המכתב החדש ליעדו, כבר הספיקה ישראל להביס את צבאות ערב.

השלילה המוחלטת של גרמניה התבטאה בסיפור קיצוני עוד יותר שקרה לדודה דינה אונא, שהיא לא באמת דודה אלא קרובת משפחה רחוקה יותר. אותה דודה החליטה לבקר בגרמניה בקברי משפחתה, אך החלטתה הייתה נחושה שלא ללון באדמת המעל, ואפילו לא לאכול מתבואתה או לשתות ממימיה.

היא הגיעה למקום לינה בשווייץ, וממנו יצאה למסע ברכבת הלוך וחזור, מצוידת באוכל ובמים, כדי להשלים את הביקור ולצאת באותו יום. לרוע המזל, האישה שישבה מולה ברכבת הרגישה לא-טוב, ודודה דינה נתנה לה את בקבוק המים שלה. התוצאה הייתה שהיא נמנעה משתייה כל היום, עד שיצאה שוב מן הארץ המקוללת.

אחרי זה אין צורך לציין שמבחינתי המחשבה על השתקעות בגרמניה איננה מתקבלת על הדעת. ובכל זאת התופעה קיימת, ויש להכיר אותה ולנסות להבין מה עומד מאחוריה.

מי הם יהודי גרמניה כיום?

בגרמניה חיים כיום לפי הערכות כ-125,000 יהודים. ההרכב שלהם, לפי חלוקה לארץ מקור, הוא יוצא דופן מבכל גלות אחרת. כ-35,000 הם יהודים מישראל או ילדיהם, ובאחוזים מדובר על הרבה יותר מכל מדינה ששוכנת בה קהילה יהודית גדולה (אך לא כולם יורדים, ויש גם שבאים לכמה שנים לצורך לימודים). מהשאר כ-90% הם יהודים שעברו מברית המועצות לשעבר כשזו התמוטטה, וצאצאיהם. בנותרים הרוב הם יהודים ממשפחות שגרו בגרמניה גם לפני השואה וחזרו שוב אחריה.

אם כן, הקבוצה הגדולה ביותר היא של יהודים מברית המועצות לשעבר. "גרמניה קבעה כללים לקבלת יהודים כתושבים, עם כל ההטבות, בדיוק כמו שהיה בימי הנאצים ובדיוק כמו שקבעה ישראל לעניין חוק השבות", מסבירה נעמי (30), הגרה ולומדת בהיידלברג. "לכן נכנסו אליה גם הרבה מאוד בני משפחות שאינם יהודים לפי ההלכה, והם לא רשומים בבתי הכנסת.

"מעריכים שיש עוד קרוב ל-100,000 כאלו מלבד קהילת הליבה היהודית. הסיבה העיקרית שיהודים באו לגרמניה היא כמובן כלכלית, אבל אני רואה אצל חלקם גם תודעה של 'הסבים שלנו לחמו בשורות הצבא האדום כדי להביס את הנאצים ששלטו בגרמניה, ואנחנו מחזירים חיים יהודיים לגרמניה'. רק שהם הגיעו כמעט בלי ידע על היהדות, חוץ מתחושת זהות חזקה מעצם הידיעה שהם יהודים.

"בזה הם דווקא שונים מרוב היהודים שבקבוצות האחרות: אי אפשר להכליל, אבל ישראלים שיורדים לכאן מגיעים הרבה פעמים בגלל תחושת דחייה מישראל ונמנעים מלהתחבר לקהילה היהודית, או שהם מרגישים זרים כי השפה השלטת בבתי הכנסת היא רוסית והנוסח אשכנזי. משפחות יקיות שחזרו לגרמניה הן בדרך כלל כאלו שהתרחקו מהיהדות עוד לפני השואה".

משפחתה של נעמי עצמה היא מהקבוצה האחרונה, אך המשפחה דווקא דתית. "סבא רבא שלי עבר מגרמניה לארצות הברית שנים לפני היטלר, וסבא שלי הגיע לגרמניה כי הוצב כאן כחייל בצי האמריקני אחרי מלחמת העולם השניה, ואז השתקע".

איך העבר האפל של גרמניה מתבטא בתחושת השייכות בקבוצות השונות?

ההיסטוריה חוזרת: "אנחנו יהודים גרמנים"

לגבי יהודי ברית המועצות נעמי מבחינה בין הדורות: "המבוגרים יותר לא מתחברים לזהות הגרמנית, הם מתקשים בשפה וגם התקשו למצוא עבודה כשהגיעו. לעומת זאת בקרב בני גילי ומטה אין הפרדה בין יוצאי ברית המועצות ובין יקים, והם יגידו על עצמם 'אנחנו יהודים גרמנים', ולא 'אוקראינים' או בדומה. הצעירים גאים בזה מאוד, גם אלה ששורשיהם אינם כאן. נסענו, קבוצה של סטודנטים יהודים מגרמניה, במשלחת לוועידה אירופית של סטודנטים יהודים. הסטודנטים ממדינות אירופיות אחרות ראו בעין עקומה למדי את זה שהבאנו גם דגל גרמניה. אפילו גרמנים גויים מרגישים שלא בנוח להניף דגל גרמני. רק מי שנחשבים לאומנים עושים את זה".

הישראלים היורדים, היא מספרת, אומנם מרוצים מחייהם בגרמניה, אבל רבים מהם הגיעו כאמור מתוך דחייה כלפי ישראל ולא מתוך רצון להיות גרמנים, והם דווקא מתקבצים יחד כדי לשמור על דיבור בעברית ועל תרבות ישראלית, להבדיל מרתיעתם מהתרבות היהודית.

בין מוסדות ליוזמות צעירות

נעמי מספרת שגרמניה משגשגת בחיים יהודיים. "יש מערכת קהילתית חזקה של בתי כנסת ומשרות קהילתיות במימון גוף שמקבל את הכסף מהמדינה. רוב בתי הכנסת הם של זרם איחוד, שבו הרבנים אורתודוקסיים אבל החברות פתוחה לכל יהודי כל עוד הוא אכן יהודי. רפורמים ונאולוגים יש מעט, רק בערים הגדולות.

"נוסף על כך יש ארגון שאחראי לחיי קהילה מהבחינה החברתית, מחנות קיץ ועוד. ההשתתפות תלויה בהיותך יהודי. פועלים כאן גם הרבה ארגונים מארצות הברית, ומהשטח הצעיר יש התארגנויות הולכת וגדלה של סטודנטים יהודים. מה שהיה פעם רק בכמה מדינות (מבחינה חוקתית גרמניה היא פדרציה של מדינות מספר, ובהן פרוסיה, בוואריה והסן, ח"ג), היום יש בכל מדינה ומדינה. בשנים האחרונות באים יותר ויותר, גם מי שלא מחוברים לקהילה. מאז 7 באוקטובר אנשים באים פשוט כדי להימצא במרחב בטוח ולדבר עם יהודים".

כשהשנאה הופכת גלויה

צעירה אחרת מהקהילה היהודית, פרנצ'סקה (שם בדוי), אקדמאית המתגוררת בדרום מערב גרמניה, מספקת תובנות נוספות על מעבר הדורות. מדבריה אפשר להבין שאולי ההבדל העיקרי בדור הצעיר הוא דווקא ביטחון עצמי ותחושה שהם אינם אורחים זרים. "בדור הקודם השפה העיקרית הייתה רוסית, ויהודי שלא ידע רוסית התקשה להשתלב בקהילה היהודית. לעומת זאת הדור הצעיר מדבר גרמנית שוטפת ונעשה הרבה יותר פעיל וקולני. אולי זה בעקבות המלחמה, אבל לדעתי לא רק זה.

"יש בעשור האחרון גידול הולך וגובר בבתי הספר היהודיים. עוד ועוד היהודים מעדיפים לשלוח לשם את ילדיהם. הדור השלישי חוזר יותר לזהות ולדת, וככל שנעשים דתיים יותר נעשים גם ציוניים יותר. יש לזה תפקיד בגידול של בתי הספר, נוסף על האנטישמיות".

הנושא האחרון הוא אחת הנקודות הבוערות בחיי היהודים בגלות הגרמנית, ולפרנצ'סקה יש היכרות קרובה מאוד עם האנטישמיות: אביה אוים ברצח בשנה האחרונה, וזו הסיבה שהיא ביקשה להתראיין בשם בדוי (גם נעמי ביקשה להמנע מאזכור שם משפחתה ופרט מזהה נוסף, מחשש להתנכלויות). "מלבד התחזקות הזהות והדת, כאמור, יהודים גם לא רוצים לשלוח את הילדים לבית ספר כללי. זה לא רק החשש שחברי הכיתה יהיו אנטישמים (בחלק מערי האזור יש מוסלמים רבים, ח"ג), החשש הוא גם שמורים ומנהלים יתנכלו לילד יהודי".

בניגוד לאמירה הרווחת שהאנטישמיות גוברת, פרנצ'סקה מחדדת וטוענת שהעניין אחר: "לא הייתי אומרת שהייתה פחות אנטישמיות לפני 7 באוקטובר, אלא שהיא הייתה שקטה יותר. היום אנשים מרגישים יותר אומץ להתבטא נגד יהודים ומשתמשים באנטי-ציונות כתירוץ".

גם נעמי מספרת על עליית האומץ של האנטישמים ומדגימה מתקרית שחוותה לאחרונה. "הייתי במשלחת יהודית במיינץ, ובבוקר צעדנו לשחרית. כמה מאיתנו חבשו כיפות. ערבים התחילו לצרוח עלינו, ונערים התחילו לעקוב אחרינו ברכיבה על אופניים. היינו קבוצה, ובינינו כמה גברים מגודלים, והם חלקם אולי בני 15, אבל הם לא חששו לקלל אותנו ולהתקבץ סביבנו. רף הפחד שלהם יורד, ושלנו עולה.

"אבל האנטישמים הם לא רק מוסלמים, ולמעשה יש מכל כיוון. גם משמאל, למרות שבקושי מדברים על זה, גם מימין – האנטישמיות הקלסית – וגם מהמרכז. מבחינת השנאה הייתי אומרת שהאנטישמיות משמאל גרועה באותה מידה כמו זו שמצד המוסלמים. סטודנטים שמאלנים מתחברים למוסלמים מתוך אמונה בפוסט-קולוניאליזם ובזכות להתנגד, ולכן לתקוף יהודים. עדיין, עיקר התקיפות הפיזיות באות מהמוסלמים עצמם.

"כל זיהוי קטן עם ישראל, כיתוב עברי או דגל, מזמינים אלימות. לאחרונה בווירצבורג צעיר סורי ראה גרמני גוי בגיל העמידה שהלך להפגנה בעד ישראל וענד סיכה של ישראל. הוא תקף אותו בבעיטות, 

והמפגין עדיין מאושפז בשל פגיעה בעמוד השדרה. ייתכן שהוא יישאר נכה".

האם אותו גרמני שהתייצב להגן על ישראל הוא דוגמה להתעוררות של הרוב שאינו אנטישמי או יוצא מן הכלל? 

"כולנו רואים בישראל את המדינה שייתכן שנימלט אליה"

"יש גרמנים שנלחמים באנטישמיות, ובמיוחד פועלים ליצור קשרים עם ישראל. הם מעטים, אבל יש כמה ארגונים שקמים בתחום הזה. יש גם קבוצות שהן נגד גזענות, אבל זה ממש לא אומר שכולן יתנגדו לגזענות מהסוג האנטישמי. הבעיה בגרמניה היא התקשורת, השיח נגד ישראל. משליכים את ההתנגדות לישראל על היהודים, ובעצם משליכים את האנטישמיות על הסכסוך בין ישראל לאויביה. לכן ברגע שאנשים מסוימים שומעים שאתה יהודי ושאי פעם היית בישראל, שואלים אותך רק על עזה".

לדברי פרנצ'סקה, "קשה לענות על זה. הייתי אומרת שהם בעיקר שקטים מדי. 'זו לא הבעיה שלנו'. אבל כשחושבים על זה, לאחרונה היה סקר שמצא ששליש מהגרמנים מחזיקים בעמדות אנטישמיות. אז אולי כשאתה חווה אנטישמיות אתה מצטער על זה שהעומדים מסביב היו שקטים, אבל בעצם ייתכן שאם הם היו דווקא קמים ופותחים את הפה כמו שאתה מקווה, היית מגלה שגם הם נגדך. האמת היא שקשה לדעת מה חושבים מי ששותקים".

אף שהמרואיינות אינן אומרות זאת במפורש, התחושה בשיחות היא שתגובת היהודים עצמם לנוכח האנטישמיות היא מתגוננת, ואף שיש תופעות של זקיפת קומה וסירוב להסתתר (יש הרבה דוגמאות של מי שמחליטים להמשיך ללבוש כיפה, שטריימל או מגן דוד), הגישה הכללית היא של הימנעות מעימותים. כדברי נעמי, "לדעתי אסור להסתיר את זהותנו, אבל יש מקומות שזה ממש מסוכן וצריך להימנע מזה. מבחינת המספרים אין לנו סיכוי. אני עצמי תמיד אומרת שאני יהודייה. יש אנשים שלא מדברים איתי מאז שהזדהיתי לפניהם, ואני מרוצה – לא רוצה להיות חברה של מישהו כזה".

לשאלה המתבקשת על עלייה היא אומרת: "כולנו, 100% מאיתנו, רואים בישראל את המדינה שייתכן שנימלט אליה יום אחד. יש שתי סיבות שעולים, האחת היא רצון בתשתית יהודית, לחיות חיים יהודיים עשירים יותר. אצל רובנו רוב החברים הם לא-יהודים. הסיבה השנייה היא פחד מאנטישמיות. אי אפשר לסמוך על השכנים שלך אם משהו יקרה".

לדברי שתיהן, האפשרות של בריחה למקום אחר כמעט איננה קיימת. פרנצ'סקה מוסיפה שאחרי מה ששומעים על המתרחש בקמפוסים בארצות הברית, איש אינו חושב על מעבר אליה, אם כי אולי כן למדינות אירופיות אחרות, כמו הונגריה.

לסיום, מה ישראל יכולה לעשות כדי לעודד את העלייה?

"לטפל ביוקר המחיה", אומרת פרנצ'סקה. "אני יודעת עובדתית שזה אחד הגורמים המונעים הכי רציניים אצל חברים שלי. לא יכולים לחיות בישראל כמו שרגילים כאן".