בע"ה ד' טבת תשפ"ב
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה

פרשת ראה - הרב שמואל אליהו

  • הרב שמואל אליהו
  • כ"ז אב תשפ"א - 12:55 05/08/2021
גודל: א א א
צילום: אברהם שפירא
צילום: אברהם שפירא

וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם

וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח

פרשת ראה היא הפרשה הכי שמחה בתורה. המילה שמחה מופיעה בכל התורה 16 פעמים, 12 מתוכן בספר דברים, ובפרשת ראה יותר מכולן, 7 פעמים בפרשה אחת. כל זה בגלל שהפרשה הזו עוסקת הרבה במרכזיות של ירושלים והמקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם, ושם שורה השמחה.

ומנין לנו שזאת הסיבה? שמתוך 16 הפעמים שמוזכרת שמחה בתורה, הרוב המוחלט, 11 פעמים, הוא בעניין של ירושלים, בית המקדש ועלייה לרגל. לכן הפסוק אומר שירושלים היא מקור השמחה של העולם "גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ: יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב" (תהילים מח ב-ג).

מתוך כל הפעמים מוזכרת שמחה פעם אחת בהקשר של חתונה. "נָקִ֞י יִהְיֶ֤ה לְבֵיתוֹ֙ שָׁנָ֣ה אֶחָ֔ת וְשִׂמַּ֖ח אֶת־אִשְׁתּ֥וֹ אֲשֶׁר־לָקָֽח" (דברים כד, ה). מכאן למדו חכמים שכל המשמח חתן וכלה כאילו בנה חורבה אחת מחורבות ירושלים, שהשמחה שלהם ושל המשמחים אותם בונה את ירושלים ומעצימה את כוחה.

וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ

בפרשת השבוע כתובה המצווה של החרבת עיר הנידחת שעבדו בה עבודה זרה. והפסוק מנחם אותנו אחרי החורבן הקשה הזה ואומר: "וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ" (דברים יג יח).

הסביר אור החיים הקדוש, רבי חיים בן עטר, כי הריגת כל התושבים בעיר הנידחת עלולה להפוך אדם לאכזרי. הוא מספר על התליינים של מרוקו שנהנים מאוד להרוג בני אדם, וכך כותב: "מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם, כמו שספרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם, ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר".

אכזריות זו עלולה להיכנס בלב האנשים שמחרבים והורגים את כל עובדי העבודה הזרה הזאת, לכן התורה מבטיחה שלא יקרה כך ונישאר רחמנים. "מקור הרחמים ישפיע בהם כח הרחמים מחדש לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה". ולימדה התורה כי במידה שאדם מודד בה מודדים לו. ואם הוא רחמן על הבריות - מרחמים עליו מהשמים. לכן נאמר "ורחמך".

ישראל רחמנים ביישנים וגומלי חסדים

והגמרא בירושלמי מספרת כי כשהייתה בצורת בימי דוד המלך הוא חיפש מה העוון שבגללו באה הבצורת ולא מצא: וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָּוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה. אָמַר דָּוִד, בַּעֲוֹן ד' דְּבָרִים הַגְּשָׁמִים נֶעֱצָרִים וכו' בָּדַק דָּוִד בְּכָל דּוֹרוֹ וְלֹא מָצָא אֶחָד מֵהֶן. הִתְחִיל שׁוֹאֵל בָּאוּרִים וְתוּמִּים. "וַיֹּאמֶר ה': אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים". עַל שָׁאוּל שֶׁלֹּא עֲשִׂיתֶם עִמּוֹ חֶסֶד וְעַל בֵּית הַדָּמִים, עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעוֹנִים.

שָׁלַח דָּוִד וְקָרָא לָהֶם מַה לָכֶם וּלְבֵית שָׁאוּל? אָמְרִין לֵיהּ עַל אֲשֶׁר הֵמִית מִמֶּנּוּ ז' אֲנָשִׁים שְׁנֵי חוֹטְבֵי עֵצִים וּשְׁנֵי שׁוֹאֲבֵי מַיִם וְחָזָן וְסוֹפֵר וְשַׁמָּשׁ. אָמַר לוֹן מַה אַתוּן בָּעוּ כְּדוֹן? מה אתם רוצים עכשיו? אָמְרוּ לֵיהּ יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַה' בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר ה'. אָמַר להם מה הנאה תהיה לכם אם תהרגו שבעה מאנשי שאול? לכו וטלו לכם כסף וזהב, ולא רצו – רק נקמה. ניסה לשכנע אותם אחד אחד ולא עלה בידו של דוד.

בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה אָמַר דָּוִד, ג' מַתָּנוֹת טוֹבוֹת נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל רַחֲמָנִין וּבוֹיְישֵׁינִין וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים. ומסבירה הגמרא שלומדים על רחמנות מהפסוק שנאמר כאן: "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים". בּוֹיְישֵׁינִן מִנַּיִן? (שמות כ) "וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם" - זֶה סִימָן לְבּוֹיְישָׁן שֶׁאֵינוֹ חוֹטֵא. וְכָל שֶׁאֵין לוֹ בּוֹשֶׁת פָּנִים דָּבָר בָּרִיא שֶׁלֹּא עָמְדוּ אֲבוֹתָיו עַל הַר סִינַי. וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים מִנַּיִן? מהפסוק בפרשה הקודמת "וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד". וְאֵלּוּ (הגבעונים) אֵין בָּהֶן אֶחָד מֵהֶן - מִיָּד עָמַד וְרִיחֲקָן, שֶׁנֶּאֱמַר "וְהַגִּבְעוֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה". אַף עֶזְרָא רִיחֲקָן שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה יא) "וְהַנְּתִינִים יֹשְׁבִים בָּעֹפֶל". אַף לֶעָתִיד לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַחֲקָן דִּכְתִיב (יחזקאל מח) "וְהָעֹבֵד הָעִיר יַעַבְדוּהוּ".

שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד

הפסוק על שמירת הברית והחסד שכתוב בגמרא הזאת מופיע בתורה פעמיים, בסוף פרשת ואתחנן ובתחילת פרשת עקב. משמעותו שה' שומר על ההבטחות שלו לאלפי דורות. "וְיָ֣דַעְתָּ֔ כִּֽי־ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ ה֣וּא הָֽאֱלֹהִ֑ים הָאֵל֙ הַֽנֶּאֱמָ֔ן שֹׁמֵ֧ר הַבְּרִ֣ית וְהַחֶ֗סֶד לְאֹהֲבָ֛יו וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֹתָ֖יו לְאֶ֥לֶף דּֽוֹר" (דברים ז, ט).

בפועל אנחנו יודעים שעם ישראל מצטיין בטיפוח החסדים. ולפי הירושלמי זו הכוונה "שומר הברית והחסד". אבל הפסוקים בנביאים אומרים שהפסוק הזה מלמד על השראת שכינה בעם ישראל. כך כתוב על השראת השכינה בבית המקדש בימי שלמה, ולכן הוא אומר בחנוכת המקדש: "וַיַּעֲמֹ֣ד שְׁלֹמֹ֗ה לִפְנֵי֙ מִזְבַּ֣ח ה֔' נֶ֖גֶד כָּל־קְהַ֣ל יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּפְרֹ֥שׂ כַּפָּ֖יו הַשָּׁמָֽיִם: וַיֹּאמַ֗ר ה֞' אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֵין־כָּמ֣וֹךָ אֱלֹהִ֔ים בַּשָּׁמַ֣יִם מִמַּ֔עַל וְעַל־הָאָ֖רֶץ מִתָּ֑חַת שֹׁמֵ֤ר הַבְּרִית֙ וְֽהַחֶ֔סֶד לַעֲבָדֶ֕יךָ הַהֹלְכִ֥ים לְפָנֶ֖יךָ בְּכָל־לִבָּֽם" (מלכים א ח, כב-כג וכן הוא בדברי הימים ב פרק ו, יד).

וצריך לומר שאין סתירה בין הפשט של הפסוקים שאומרים כי שמירת הברית והחסד היא בקיום ההבטחה לאבות על השראת שכינה, לבין הירושלמי שאומר כי שמירת הברית והחסד היא בכך שעם ישראל הוא גומל חסדים. כיוון שכמו ברחמים כך זה גם בחסדים. אם אדם גומל חסד לחברו, ה' גומל חסדים כנגדו לעם ישראל ומשרה עלינו שכינה.

תפילת דניאל ונחמיה על שמירת הברית והחסד

בזמן דניאל הבית השני עדיין לא נבנה, ועל כן מתפלל דניאל על הקמת בית המקדש, ובאותה לשון בדיוק: "וָֽאֶתְפַּֽלְלָ֛ה לַה֥' אֱלֹהַ֖י וָאֶתְוַדֶּ֑ה וָאֹֽמְרָ֗ה אָנָּ֤א אֲ-דֹנָי֙ הָאֵ֤ל הַגָּדוֹל֙ וְהַנּוֹרָ֔א שֹׁמֵ֤ר הַבְּרִית֙ וְֽהַחֶ֔סֶד לְאֹהֲבָ֖יו וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֹתָֽיו" (דניאל פרק ט, ד).

נחמיה היה כבר 18 שנה אחרי הקמת הבית השני, אבל הוא לא היה בשיאו. ירושלים לא נבנתה. וכשנחמיה שומע שחומותיה של ירושלים פרוצות והחומה שבורה הוא בוכה ומתפלל "וָאֹמַ֗ר אָֽנָּ֤א ה֙' אֱלֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם הָאֵ֥ל הַגָּד֖וֹל וְהַנּוֹרָ֑א שֹׁמֵ֤ר הַבְּרִית֙ וָחֶ֔סֶד לְאֹהֲבָ֖יו וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֹתָֽיו" (נחמיה א, ה). באותה לשון בדיוק מודה נחמיה ומתפלל אחרי שבנה את חומות ירושלים "וְעַתָּ֣ה אֱ֠לֹהֵינוּ הָאֵ֨ל הַגָּד֜וֹל הַגִּבּ֣וֹר וְהַנּוֹרָא֘ שׁוֹמֵ֣ר הַבְּרִ֣ית וְהַחֶסֶד֒" (נחמיה פרק ט, לב).

את הנוסח המיוחד הזה של "שומר הברית והחסד" אנו מזכירים כל בוקר בהקדמה לתפילת שחרית, ומזכירים אותו גם בשיא התפילות, בתפילת ראש השנה בזכרונות. חשיבות שני המקומות הללו גדולה, כי החשיבות לזכור שה' שומר את הבטחתו לישראל ולא מפר אותה היא הבסיס לכל תפילתנו.

כשבונים את חומות ירושלים, אז הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא

חכמינו בגמרא שמו לב שדניאל ונחמיה בתחילה אומרים רק "הָאֵ֥ל הַגָּד֖וֹל וְהַנּוֹרָ֑א" ובסוף אומר נחמיה "הָאֵ֨ל הַגָּד֜וֹל הַגִּבּ֣וֹר וְהַנּוֹרָא֘". והטעם, כי בשעה שבית המקדש חרב, גדולתו של ה' לא ניכרת. וכשבונים את חומות ירושלים ומפחדים מהיהודים, גבורת ה' ניכרת ונחמיה יכול לומר אמת, "הָאֵ֨ל הַגָּד֜וֹל הַגִּבּ֣וֹר וְהַנּוֹרָא֘".,

וכך אמרו בגמרא (יומא סט ע"ב) "דַּאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, לָמָּה נִקְרָא שְׁמָם 'אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה'? שֶׁהֶחֱזִירוּ אֶת הָעֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ. אֲתָא מֹשֶׁה, אֲמַר, (דברים י) 'הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא'. אָתָא יִרְמְיָה אָמַר, גּוֹיִם מְקַרְקְרִין בְּהֵיכָלוֹ. אַיֵּה נוֹרְאוֹתָיו? לֹא אָמַר, 'נוֹרָא'. אָתָא דָנִיֵּאל וַאֲמַר, גּוֹיִם מִשְׁתַּעְבְּדִין בְּבָנָיו. אַיֵּה גְבוּרוֹתָיו? לֹא אָמַר, 'גִּבּוֹר'. אָתוּ אִנְּהוּ, (אנשי כנסת הגדולה) וְאָמְרוּ, אַדְּרַבָּה - זוֹ הִיא גְבוּרָתוֹ שֶׁכּוֹבֵשׁ אֶת כַּעְסוֹ, וְנוֹתֵן אֶרֶךְ אַפַּיִם לָרְשָׁעִים, וְאֵלּוּ הֵם נוֹרְאוֹתָיו - שֶׁאִלְמָלֵא נוֹרְאוֹתָיו, אֻמָּה אַחַת, הֵיאַךְ יְכוֹלָה לְהִתְקַיֵּם בֵּין שִׁבְעִים אֻמּוֹת? וְרַבָּנָן, הֵיכִי סָמְכֵי אַדַּעְתַּיְיהוּ וְעָקְרֵי מַה דְּאָמַר מֹשֶׁה? אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּרַבִּי אֶלְעָזָר, מִתּוֹךְ שֶׁיּוֹדְעִים בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֲמִתִּי הוּא, לְפִיכָךְ לֹא כִּזְּבוּ לוֹ".

קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע

לימוד הלכות שביעית בערב שביעית

כיוון שמצינו שיש דין תוספת שביעית בשנה שישית לגבי חרישה ונטיעה, לפיכך צריכים לעסוק בהלכות שביעית בעת ש"קרבה שנת השבע". וכשם שמשה רבנו התקין לישראל הלכות החג בחג, ויש הלכות חג שצריכים ללומדן חודש לפני החג בגלל ריבוי ההלכות והדינים שבהם (עיין לטושו"ע סי' תכ"ב ופסחים ו' ע"א), כך דיני שביעית והלכותיה רבים וצריכים ללמוד אותם לפני שנת השביעית.

הָא פְּרוֹסְבְּלָא עֻלְבָּנָא דְּדַיָּנֵי הוּא. אִי אֲיַשֵּׁר חַיִל אַבָּטְלִינֵהּ

בפרשת השבוע אנו קוראים על מצוות השמטת כספים בסוף השמיטה. "מִקֵּ֥ץ שֶֽׁבַע־שָׁנִ֖ים תַּעֲשֶׂ֥ה שְׁמִטָּֽה: וְזֶה֘ דְּבַ֣ר הַשְּׁמִטָּה֒ שָׁמ֗וֹט כָּל־בַּ֙עַל֙ מַשֵּׁ֣ה יָד֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יַשֶּׁ֖ה בְּרֵעֵ֑הוּ לֹֽא־יִגֹּ֤שׂ אֶת־רֵעֵ֙הוּ֙ וְאֶת־אָחִ֔יו כִּֽי־קָרָ֥א שְׁמִטָּ֖ה לַֽהֽ'". הלל הזקן חי לפני חורבן הבית השני וראה שאנשים נמנעים מלהלוות לעניים לפני שנת השמיטה שמא השמיטה תבטל את החוב.

בכך הם עוברים על מה שכתוב בתורה "הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֡ פֶּן־יִהְיֶ֣ה דָבָר֩ עִם־לְבָבְךָ֨ בְלִיַּ֜עַל לֵאמֹ֗ר קָֽרְבָ֣ה שְׁנַֽת־הַשֶּׁבַע֘ שְׁנַ֣ת הַשְּׁמִטָּה֒ וְרָעָ֣ה עֵֽינְךָ֗ בְּאָחִ֙יךָ֙ הָֽאֶבְי֔וֹן וְלֹ֥א תִתֵּ֖ן ל֑וֹ וְקָרָ֤א עָלֶ֙יךָ֙ אֶל־ה֔' וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא". לכן הוא תיקן פרוזבול שבו מעבירים את החובות לבית הדין שעליו אין שמיטת כספים.

בגמרא (גיטין לו ע"ב) אמר שמואל "הָא פְּרוֹסְבְּלָא עֻלְבָּנָא דְּדַיָּנֵי הוּא. אִי אֲיַשֵּׁר חַיִל אַבָּטְלִינֵהּ". שטר הפרוזבול הוא עלבון לדיינים כי הוא נגד מה שהתורה כיוונה, ואם יהיה כוח אני אבטל אותו. כי התקנת הפרוזבול של הלל הזקן היא אילוץ בגלל ירידת האמונה והאחווה בעם ישראל.

כך גם היתר מכירה הוא אילוץ בגלל קשיי המציאות והוא עלבון לעם ישראל שלא יכול לשמור שמיטה כהלכתה. וצריך לעשות כל מאמץ לחזור למה שעשתה התורה ולרצון ה' שהארץ תהיה באמת שמיטה, ולא יעבדו בה לא יהודים ולא גויים.

שמיטה - חובת האדם וחובת האדמה

מהפסוקים בפרשת משפטים (שמות כ"ג, י') משמע ששמיטה היא חובת האדם, שכתוב: "ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה, והשביעת תשמטנה ונטשתה", ואילו בפרשת בהר (ויקרא כ"ה, ב'-י"א) משמע שזו חובה על הארץ שכתוב: "ושבתה הארץ שבת לה'... ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ", "שנת שבתון יהיה לארץ".  יוצא אפוא ששמיטה היא גם חובת האדם וגם חובת האדמה.

כעין שביתת בהמה

אם החובה עלינו לדאוג שהאדמה לא תעבוד, אנחנו צריכים גם לדאוג שנוכרים לא יעבדו בה כשהיא באחריותנו. בוודאי שלא יעבדו בה ישראל בשנת השמיטה, שכן אנחנו מוצאים בחובה שיש לנו להשבית את הבהמות שלנו בשבת גם כשהן בידי אחרים.

בפרשת משפטים (שמות שם, י"ב) כתוב: "וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמורך", משמע שגדר החיוב הוא שהבהמה לא תעבוד, ולכן האדם חייב להשבית את בהמתו. ובגמרא (שבת קנ"ד ע"ב) דרשו מהפסוק (שם כ', ט'): "לא תעשה כל מלאכה אתה וכו' ובהמתך", שמזה שהתורה חילקה וכתבה: "אתה ובהמתך" ולא כתבה: "לא תעשה כל מלאכה ובהמתך", מכאן: "הוא ניהו דמחייב, בהמתו לא מחייב". אדם חייב, ובהמתו לא חייבת.

המשמעות היא שהבהמה יכולה לצאת מעצמה מחוץ לתחום שבת, אבל אדם לא יכול להוציא אותה מחוץ לתחום.  כמו כן אדם לא יכול להשכיר את בהמתו לנוכרי שיעבוד בה בשבת. חכמינו גזרו לא למכור לנוכרים בהמות כלל בגלל החשש שישכירו לנוכרים בשבת בהמות ויעבדו בהן. וז"ל הגמרא (ע"ז יד ע"ב): "ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה, עגלים וסייחים, שלמין ושבורין", וביאר רש"י שם: "ובכל מקום אין מוכרין להן בהמה גסה - מפני שמיוחדת למלאכה ועושה בהמתו מלאכה בשבת".

הגמרא שואלת: מדוע אסור לגוי לעשות מלאכה בבהמה בשבת אחרי שישראל מכר לו אותה? ועונה שגוזרים מכירה בגלל איסור שאילה והשכרה, שאם נתיר לו למכור, יטעה וישכיר או ישאיל לו את בהמתו, ויעבוד בה הגוי בשבת, ונמצא עבר על איסור שביתת בהמתו בשבת. ואפשר שאסרו חכמים למכור להם בהמות גסות, כי גם במכירה הוא גורם בעקיפין שהבהמה תעבוד בשבת. אבל זה לא מחמת איסור מפורש של התורה אלא גזירה של חכמים.

חובת שמיטת קרקע להלכה

כיוצא בזה יש בחובת שמיטת הקרקע של יהודים בשנת השמיטה. אין איסור למכור מצד השמיטה, אבל יש איסור להשכיר. ויש גם איסור למכור מצד "לא תְחָנֵּם". ולמה אסור להשכיר להם שדות בשמיטה? כי יש חובה עלינו שהשדות שלנו לא יעבדו בשמיטה. וכן בהשכרה של גינה ליהודי שלא שומר מצוות, יש חובה עלינו לשמור שהקרקע לא תעבוד בשנת השמיטה.

כך פוסק הרמב"ם בפתיחתו להלכות שמיטה ויובל שכותב: "הלכות שמיטה ויובל יש בכללן שתים ועשרים מצוות, תשע מצוות עשה, ושלש עשרה מצוות לא תעשה, וזהו פרטן: א. שתשבות הארץ בשביעית ממלאכתה. ב. שלא יעבוד עבודת הארץ בשנה זו" וכו'. הרי שאלו שתי מצוות שונות שנמצאות בהלכות שמיטה.  

ועיין בחזו"א שביעית (כ"א ס"ק י"ז) שמחמיר לא להשכיר שדה או גינה לגוי כלל בשמיטה גם במקרים שמותר להשכיר לו מצד "לא תחנם".

עבודת הקרקע בשנה השישית

מוסיפין מחול על קודש

בערב שנת שמיטה קיים זמן שבו כבר נאסר לעשות חלק מעבודות הקרקע. ובגמרא (ר"ה ט ע"א) "ודמוסיפין מחול על קדש (בשביעית) מנלן? דתניא: 'בחריש ובקציר תשבת', רבי עקיבא אומר: אינו צריך לומר חריש וקציר של שביעית, שהרי כבר נאמר: 'שדך לא תזרע' וגו', אלא חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית".

והמשנה בתחילת מסכת שביעית (פ"א מ"א) מבארת: "עד אימתי חורשין בשדה האילן ערב שביעית? בית שמאי אומרים: כל זמן שהוא יפה לפרי, ובית הלל אומרים: עד העצרת, וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו".

ובא רבן גמליאל ובית דינו ובטלו אותם

בגמרא (מו"ק ג ע"ב) נאמר כי אחרי החורבן רבן גמליאל ביטל את איסור החרישה: "רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו והתירום", ומאז הותרה חרישה בערב שביעית עד ראש השנה. וכן כותב הרמב"ם (בפירושו למשניות שם) "משנה זו היא משנה הראשונה, והיא שאמרו: אסור לחרוש בשנה השישית חריש שהוא הכנה לשנה השביעית, וכן אסור לו לקצור בשנה השביעית מה שתהיה התועלת בו בשנה השמינית וכו', ואומר, שעבודת הארץ בערב שביעית אינה אסורה מן התורה, ואינה אלא הלכה בזמן שבית המקדש קיים, וכאשר לא היה עוד מקדש בזמן רבן גמליאל התיר עבודת הארץ עד ראש השנה".

נטיעה אסורה  44 ימים לפני השמיטה

המשנה בשביעית (פ"ב מ"ו) מביאה מחלוקת מאימתי נאסרה נטיעת האילנות בערב שביעית: "אין נוטעין, ואין מבריכין, ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום לפני ר"ה, ואם נטע או הבריך או הרכיב - יעקור. רבי יהודה אומר: כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים - שוב אינה קולטת. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: לשתי שבתות".

ומבארת הגמרא (ר"ה י' ע"ב) שכל מחלוקתם היא לעניין זמן קליטת הנטיעה באדמה, אבל לא לעניין "תוספת", וז"ל הגמרא: "ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לדברי האומר שלשים - צריך שלשים ושלשים, לדברי האומר שלשה - צריך שלשה ושלשים, לדברי האומר שתי שבתות - צריך שתי שבתות ושלשים יום".

נמצינו למדים שישנם שני דינים: יש דין של שלושים יום שקודם התקדש שנת השמיטה, שבהם אסור לעבוד שום עבודת קרקע מדין "תוספת". ויש דין נוסף, בנטיעת אילנות - של קליטת הנטיעה שבו נחלקו במשנה, שלדעת ת"ק בעינן ל' יום, ולרבי יהודה בעינן ג' ימים, ולרבי יוסי ולרבי שמעון בעינן שתי שבתות.

נמצא, שלפי דעת ת"ק - אסור לנטוע בערב שביעית שישים יום קודם ר"ה, שהם שלושים של "תוספת" ושלושים של קליטה, ולדעת רבי יהודה - אסור לנטוע שלושים ושלושה ימים קודם ר"ה, ולרבי יוסי ולרבי שמעון נוטעים קודם ארבעים וארבעה יום לפני ראש השנה. והלכה כמותם.

וכך כותב הרמב"ם "אף בזמן הזה אין נוטעין אילנות, ואין מרכיבין, ואין מבריכין ערב שביעית אלא כדי שתקלוט הנטיעה ותשהה אחר הקליטה שלושים יום קודם ראש השנה של שביעית, וסתם קליטה שתי שבתות" (פ"ג מהלכות שמיטה ויובל יא).

חרישה לשנה הבאה, נטיעה לשנים רבות

שואלים תוס' "ותימה" למה יש הפרש בין נטיעה לחרישה? ומתרצים כי הפסוק המלמד על תוספת שביעית עוסק בחרישה: "בחריש ובקציר תשבות". לכן לדעת ר"ת החמירו בחרישה יותר מבנטיעה. ונותנים על כך הסבר כי חרישה היא לצורך השנה הבאה, דהיינו השנה השביעית. אבל נטיעה היא לשנים רבות. "דכל האילנות נמי מיגדל גדלי בשביעית, וא"כ לא יטע לעולם?".

ובשם הירושלמי הסבירו תוס' למה החמירו בחרישה יותר "ובירושלמי מפרש טעמא אחרינא בריש מסכת שביעית, דגרסינן התם: ולמה עד עצרת? עד כאן הוא יפה לפרי, מכאן ואילך מנבל פירותיו. והא תניא: אחד אילן סרק ואחד אילן מאכל! עד כאן - מעבה הקורות, מכאן ואילך - מתיש כחן'. ולפי טעם זה ניחא, דכיון דאין מועיל לאילן מכאן ואילך - מיחזי כמתקן שדהו לצורך שביעית".

מטעם מניין שנות ערלה

לדעת התוספות (ר"ה י' ע"ב ד"ה "שלשים ושלשים") כל דין התוספת של שלושים יום הוא לעניין חישוב שנות האילן לדין ערלה, שלא יחשבו את שנות הערלה שלו כאילו הוא נקלט בשביעית. אבל לעניין שביעית - לא נאמר, שאין דין של "תוספת מחול על הקודש" בערב שביעית כלל. "ומפרש ר"ת וכו', אבל לענין שביעית לא חיישינן אלא שלא תקלוט בשביעית עצמה".

והסביר הריטב"א: "וישראל מונין שנותיהן לשביעית, והיום או מחר כשימנו לזו שנה ראשונה משביעית ירננו העם לומר שנטעוהו ממש בשביעית... הלכך אפילו בערב שביעית כל היכא דלא עלתה לו שנה קודם שביעית איכא רינון לומר שניטע בשביעית עצמה, וכן מוכיח בפירוש בירושלמי" (ריטב"א ר"ה ט' ע"ב ד"ה "והנכון").

דעת החזון איש להתיר באילני סרק

מכך שהאיסור נובע מחשד שמא יחשבו שנטע בשביעית בגלל שנות ערלה למד החזון איש שמותר לזרוע זרעים בערב שביעית, כי אין ערלה בזרעים. והסתפק אם צריך שתיקלט לפני שביעית או לא. ובפרק כ"ה (אות ה') הכריע להתיר. אחר כך התיר גם נטיעת עצי סרק כי אין לנו הטעם של חשד וגם לא הטעם של "תוספת שביעית" בזמן הזה כלל. "ונראה, דבזמן הזה נוטעין אילן סרק עד ר"ה כמו זריעה כיון דלא שייך בו "'מונין' וכו', וכל שאין מונין לערלה אין איסור שביעית, ואף בנטעו לסייג ובא להרכיב בזה"ז - מותר, שהרי מונין מנטיעה ראשונה, כמש"כ הגר"א יו"ד סי' רצ"ד ס"ק מ"ח", עכ"ל. וכן בסי' כ"ב ס"ק ה', י"ג. ובסי' כ"ו ס"ק ג'" (ועיין מנחת שלמה סימן מ"ח). ולפי זה יש מתירים נטיעה בגוש עד ראש השנה.

הלכה כרמב"ם בהלכות שביעית

מרן הרב אליהו זצוק"ל היה רגיל לומר כי הלכה כרמב"ם בכל מקום שבו לא פסק השו"ע. שכך כתב בספר ארץ החיים ("קונטרס הכללים" ריש כלל ב'), "ידוע שבארץ ישראל נהגו על פי חיבור הרמב"ם, דכל המערב וארץ הצבי נוהגים על פיו, וכ"כ מרן ז"ל בתשובת 'אבקת רוכל' סי' ל"ב, וז"ל: 'הרמב"ם ז"ל הוא גדול הפוסקים וכל קהילות ארץ ישראל וערביסתאן והמערב נוהגים על פיו וקיבלהו עליהם לרבן". ושם (בכלל ג') כתב עוד: "והיכא דאין בירור בדעת מרן ז"ל איך הכרעתו להלכה, אז אזלינן בארץ ישראל אחר דעת הרמב"ם ז"ל".

והנה בהלכות שמיטה לא הכריע מרן השו"ע אלא במעט הלכות ובכמה דברים גילה דעתו בספרו בית יוסף אך לא הכריע בהם בשולחן ערוך בפירוש לכן צריך לפסוק כדעת הרמב"ם בהלכות אלו.

במיוחד שהרמב"ם כתב בתשובותיו (שו"ת הרמב"ם מהדורת בלאו סי' קכ"ח) על הלכות שמיטה, "ועתה כשהיטבנו לעיין ולדקדק בכל הלכה והלכה בחיבורנו הגדול (היד החזקה), נתבאר לנו פירוש זאת המשנה ונתגלה טעמה כטעמיה דרבינו הקדוש זצ"ל". הרי שהוא כותב ומעיד על עצמו בפירוש, שכל הלכה והלכה נחקרה אצלו בתכלית האמת עד שהכריע אותה למעשה בהלכותיו. ואולם דעת החזו"א (שביעית סי' כ"ג אות ה') שגם בהלכות ארץ ישראל תקפים כללי הפסיקה המקובלים, ולכן בספק דרבנן יש לפסוק לקולא למרות שהרמב"ם מחמיר.

לדעת הרב לאסור אילנות סרק

לכן דעת הרב אליהו זצוק"ל לאסור נטיעת אילנות סרק כדעת הרמב"ם ולא להתיר כמו שהתיר החזון איש. וכל שכן שאין היתר לנטוע ורדים ושושנים וכד', שהם אמנם אילני סרק אבל נהנים מהם במאוד, וחייב להרחיק נטיעתם מ"ד יום לפני ר"ה של שביעית. ובדיעבד אם נטע – לדעת מרן הרב לא יעקור.

ויהי רצון שנזכה ויהיו בקרוב רוב יושביה עליה, ונזכה לרוח טהרה וקדושה גדולה ולא יהיה ח"ו שום דבר בליעל עם ליבנו ו"אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק" (ישעיה פרק מא ו). ונקיים מצוות שמיטה ויובלים כהלכתם כעין מה שכיוונה התורה. אמן ואמן.

תגובות (0) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


0 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 18 מהשבוע האחרון

סיקור מיוחד