- הרשמה לניוזלטר
- מועדון המשפיעים
- שימושון
- אודות
- תרום לנו
- צור קשר
לפני כארבעה חודשים פתחנו בסדרת מאמרים שעסקה ברעיון של מדינה יהודית. נקודת המוצא היתה התופעה המעניינת שלפיה דווקא ככל שהציבור האמוני הולך ומתחזק, גדל מבחינה דמוגרפית ומגיע לעמדות השפעה, כך הולכת ונשחקת השאיפה למדינה יהודית במובנה המקורי. רעיונות שבעבר היו מובנים מאליהם בציבור הדתי־לאומי הפכו לשנויים במחלוקת, ולעיתים אפילו למוקצים מחמת מיאוס.
אפשר להסביר את התופעה הזו בדרכים שונות. אבל נדמה שאחת הסיבות המרכזיות היא המעבר ממעמד של מיעוט שנאבק על עמדותיו, למעמד של ציבור שצריך לקחת אחריות ולגבש חזון שאפשר לממש. כל עוד השאיפה למדינה יהודית היתה בעיקר סיסמה, היה אפשר להסתפק בה. כאשר נדרשים להסביר מה משמעותה וכיצד היא אמורה להתקיים, מתברר שחסרות לנו תשובות לשאלות היסוד.
בששת המאמרים הראשונים ניסינו לבנות את התשתית לדיון. לא לפתור עדיין את כל השאלות המעשיות, אלא לברר מה אנחנו רוצים ליצור כאן, ומכוח מה. לקראת המעבר לשלב הבא, כדאי לסכם את המהלך.
בבסיס הדיון עומדת ההפרדה שהשתרשה בעולם המודרני בין האמונה, שנתפסת כעניין פרטי המעניק משמעות לחיי האדם, לבין המדינה, שתפקידה לנהל את החיים הציבוריים ולשפר את המציאות באמצעות החשיבה האנושית. אלא שהתורה אינה מקבלת את ההפרדה הזו. היא עוסקת לא רק בעבודת ה' של היחיד, אלא גם במשפט, במלכות, בכלכלה ובחיי הציבור. מכאן נולדה השאלה הראשונה של הסדרה: מדוע התורה רואה בקיום חיים ציבוריים חלק מעבודת ה', ומדוע אינה מסתפקת בחיי תורה ומצוות של היחיד והקהילה?
למה בכלל מדינה יהודית - מאמר ראשון בסדרה
השאלה הראשונה היתה שאלת ה"למה". מה הצורך במדינה יהודית? הרי גם במדינה ליברלית שמעניקה חופש דת אפשר לשמור שבת, להניח תפילין, ללמוד תורה, להקים בתי כנסת ולקיים קהילות יהודיות. מדוע היהדות אינה מסתפקת בכך?
התשובה שהצעתי מתחילה בהבנה שהמדינה איננה רק מנגנון שנועד לספק ביטחון ושירותים לאזרחים. האדם הוא יצור מדיני בטבעו, הוא מושפע מהסביבה שבה הוא חי, מהתרבות, מהחוקים ומהנורמות החברתיות. המדינה יוצרת מרחב חיים, והמרחב הזה משפיע על האפשרויות שעומדות בפני האדם ועל האופן שבו הוא בוחר לחיות.
בתפיסת העולם היהודית, העולם אינו מרחב ניטרלי. האדם חי בעולם שיש בו טוב ורע, יצר טוב ויצר רע, ועליו להתמודד עם ניסיונות ומניעות. כדי להצליח לחיות חיים של תורה ומצוות, אין די ברצון האישי. האדם זקוק לסביבה שתומכת בו ומאפשרת לו להתקדם.
המדינה כמעצבת מרחב לחיים יהודיים שלמים - מאמר שני בסדרה
אבל המדינה היהודית אינה רק מסגרת הגנה מפני השפעות שליליות. דווקא משום שהיא יוצרת מרחב יהודי רחב, היא מאפשרת ליהדות לצאת מן ההסתגרות שנכפתה עליה בגלות. במקום להתייחס למדע, לטכנולוגיה, לתרבות ולחיים הציבוריים כאל איומים שצריך להתגונן מפניהם, אפשר לפתח אותם כחלק מחיים של תורה.
מדינה יהודית היא אפוא לא רק מדינה שבה מותר ליהודים לקיים תורה ומצוות, אלא מדינה שבה המרחב הציבורי עצמו מאפשר ומעודד חיים יהודיים שלמים.
אלא שכאן עולה השאלה הבאה. אם אנחנו מבקשים ליצור מדינה שחייה הציבוריים מתנהלים על פי התורה, מהו מקור הסמכות שלה? האם די בכך שקבוצה גדולה של אנשים רוצה במדינה כזו, כדי להעניק לה את הזכות לעצב את המרחב הציבורי ולחייב את היחיד?
כאן הגענו למושג הברית.
מכוח הברית - חידוש הברית כבסיס למדינה יהודית - מאמר שלישי בסדרה
התורה מדגישה שוב ושוב את כריתת הברית לפני הכניסה לארץ. במעמד הר סיני קיבל עם ישראל את התורה, אבל לפני הקמת החיים הציבוריים בארץ ישראל נדרשת קבלת הברית מחדש. גם יהושע, לאחר כיבוש הארץ, חוזר ומעמיד בפני העם את הבחירה לעבוד את ה'.
הברית היא מושג עמוק יותר מחוזה חברתי. כדי להסביר זאת השתמשנו במשל הנישואין. אדם שבוחר להתחתן בוחר להגביל את החירות שלו ולהכניס את עצמו למסגרת מחייבת. הוא אינו עושה זאת מפני שהוא מחפש מגבלות, אלא משום שרק באמצעות המחויבות הוא יכול לבנות חיים שאינם תלויים ברצונו המשתנה בכל רגע.
כך גם הברית הלאומית. עם ישראל בוחר לקבל על עצמו את התורה כמקור סמכות, ומכוח הבחירה הזאת נוצרת המסגרת המחייבת של החיים הציבוריים.
ממילא, השאיפה למדינה יהודית אינה מתחילה מהקמת מנגנון שיכפה את התורה על הציבור, אלא מחידוש הברית של עם ישראל עם הקב"ה. מתוך הברית אפשר לכונן מדינה, חוקה ומערכת ציבורית שמבטאות את המחויבות לתורה.
אבל כיצד אפשר להגיע לחידוש הברית כאשר חלק גדול מהעם אינו שומר תורה ומצוות, ואין כיום רוב שרוצה במדינה יהודית?
כדי לענות על כך עסקנו בהבדל בין רצון פוליטי לבין תודעת זכות.
הפוליטיקה הרגילה בנויה על מאבק בין רצונות. אנשים מתאגדים כדי להשיג כוח פוליטי ולממש את רצונם באמצעות השלטון. ממילא, משמעות ההתאגדות תלויה בשאלת ההיתכנות: כמה אנשים תומכים בנו, כמה מנדטים אפשר להשיג ומה ניתן להעביר בכנסת.
אבל הזכות של עם ישראל על ארץ ישראל אינה נובעת מרוב פוליטי. הארץ ניתנה לנו מאת הקב"ה לשם קיום חיי תורה ומצוות כעם. ממילא, הזכות לכונן בה מדינה יהודית אינה תלויה בשאלה כמה אנשים תומכים בכך כרגע.
ארץ בשביל תורה - מגיע לנו מדינה יהודית! - מאמר רביעי בסדרה
ההכרה בזכות יוצרת תביעה: מגיעה לנו מדינה יהודית, לא מפני שאנחנו הרוב, אלא מפני שאנחנו צודקים. התביעה הזו מאפשרת להתאגד סביבה גם כאשר אין אפשרות פוליטית מיידית לממש אותה.
זוהי התאגדות שקודמת לפוליטיקה. במקום להתאגד רק כדי להשיג כוח בתוך המערכת הקיימת, אפשר להתאגד סביב הזכות והחזון, לברר יחד כיצד צריכה להיראות מדינה יהודית, ליצור מחויבות משותפת ולבנות בהדרגה את הציבור שיוכל לחדש את הברית.
אין הכוונה להתנתק מהמציאות או מהצורך בתמרון מעשי, אלא להבין שחידוש הברית אינו יכול להתחיל משאלת ההיתכנות הפוליטית. הוא מתחיל בתביעה הנובעת מההכרה בזכותנו למדינה יהודית, ובנכונות להתאגד סביבה גם כשאין דרך ברורה לממש אותה. ההתאגדות הזו מאפשרת להתחיל בבירור רעיוני משותף של המדינה שאנחנו רוצים לבנות, וליצור בהדרגה את המחויבות שתהיה התשתית לברית.
אחרי שביררנו את הצורך במדינה יהודית ואת מקור הסמכות שלה, חזרנו לשאלה שמלווה כמעט כל דיון על מדינה יהודית: שאלת הכפייה.
כדי להתמודד איתה הצענו להבחין בין שני דברים שבשיח המודרני הפכו כמעט לזהים.
כפייה במובנה הפשוט היא ניסיון לגרום לאדם לעשות דבר בניגוד לרצונו באמצעות הפעלת כוח. אבל לא כל הגבלה על אפשרויות הפעולה של האדם היא כפייה במובן הזה. כאשר עירייה הופכת רחוב למדרחוב, היא מגבילה את אפשרויות הנסיעה, אבל מטרתה אינה לכפות על הנהגים להימנע מנהיגה, אלא לעצב את המרחב הציבורי.
ההבחנה הזאת חשובה מפני שאין באמת מרחב ציבורי ניטרלי. כל חברה מעצבת את האדם באמצעות החוקים, התרבות, החינוך והנורמות שלה. גם המדינה הליברלית אינה נמנעת מעיצוב המרחב, אלא מעצבת אותו בהתאם לערכים שבהם היא מאמינה.
לשאלת הכפייה בתוך חזון המדינה היהודית - מאמר חמישי בסדרה
מנגד, אין צורך להכחיש שבתורה קיים גם מושג של כפייה. התורה אינה תפיסה ליברלית שמעמידה את רצונו המשתנה של האדם כמקור הסמכות העליון. אבל במציאות שבה האמונה נמצאת בהסתר, ונוכח העובדה שהאמונה צריכה לבוא מבחירה, השימוש בכוח כדי להביא אנשים לקיום מצוות אינו הדרך הנכונה לתיקון.
לכן מטרתה של מדינה יהודית אינה לגרום לאזרח לקיים תורה ומצוות באמצעות הפעלת כוח, אלא לעצב מרחב ציבורי שבו ניתן לחיות חיים יהודיים.
מדינה שיש לה שבת לא תיראה בשבת כפי שהיא נראית ביום חול. מדינה שבה התורה מעצבת את המשפט, החינוך, הכלכלה והתרבות אינה יכולה להיות אדישה לשאלה כיצד נראה המרחב הציבורי. אבל ההגבלות הנובעות מעיצוב המרחב אינן זהות לניסיון לכפות על הפרט את קיום המצוות.
ההבחנה הזו אינה פותרת את כל השאלות, אך היא משנה את נקודת המוצא שממנה צריך לדון בהן.
השלב הבא עסק בשאלה נוספת: מהי בעצם הברית שאנחנו רוצים לחדש? האם הכוונה היא להחזיר את עם ישראל לצורת החיים הדתית שהתקיימה לפני ההשכלה, החילוניות והציונות?
כאן ניסינו להסביר את הרעיון של "מתקדמים ביחד", שטבע הרב יצחק גינזבורג.
החילוניות היתה שבר עמוק בברית שבין עם ישראל לקב"ה, אבל לפי תפיסת ההשגחה הפרטית, גם השבר הזה הוא חלק מהנהגת ה' את העולם. אי אפשר למחוק מאתיים שנות היסטוריה ולחזור לנקודת המוצא כאילו דבר לא קרה.
במשך הדורות התפתחו בעולם הדתי מוסכמות, מנהגים ומבני סמכות שמילאו תפקיד חשוב בשמירת התורה. אבל לא כל מה שהתקבל בחברה הדתית הוא בהכרח רצון ה'. המפגש עם העולם החילוני, ודווקא השאלות והביקורת שהוא מעלה, יכולים לעורר אותנו לבירור מחודש של התורה.
מתקדמים ביחד – בדרך לחידוש הברית - מאמר שישי בסדרה
אין הכוונה ללמוד מהחילוניות ערכים זרים ולהתאים אליהם את התורה. להפך. הכוונה היא להכיר בכך שהקב"ה מנהיג גם את המציאות, ושהשאלות העולות מתוכה מחייבות אותנו לשוב אל התורה ולברר את רצונו. לכן חידוש הברית אינו רק דרישה מהציבור החילוני לחזור בתשובה. גם העולם הדתי נדרש לתשובת הצדיקים, להבחין בין התורה לבין צורת החיים שהתרגל אליה, ולשאוף למציאות מתוקנת יותר.
מדינה יהודית אינה מדינה שבה המחנה הדתי מנצח ומקבל לידיו את מנגנוני הכוח של המדינה הקיימת. היא מדינה שבה עם ישראל מבקש לחדש את הברית עם הקב"ה, מתוך תנועה משותפת אל מציאות שעדיין לא זכינו להגיע אליה.
אם נחבר את הדברים, נוכל לראות את התמונה שניסינו לבנות.
אנחנו רוצים מדינה יהודית משום שהתורה נועדה לעצב חיים שלמים, אישיים וציבוריים, ומשום שהאדם זקוק למרחב חיים שמאפשר לו לעבוד את ה'. המרחב הזה אינו יכול להתבסס רק על כוח פוליטי, אלא על ברית שבה עם ישראל מקבל על עצמו את התורה כמקור סמכות. הזכות לכונן את המדינה הזאת נובעת מייעודה של ארץ ישראל, ואינה תלויה בהסכמת הרוב בכל רגע נתון. ההבנה שזהו הייעוד של הזכות על הארץ הופכת את הרעיון של מדינה יהודית מדעה פוליטית לדרישה קיומית. המדינה עצמה נועדה לעצב מרחב יהודי ולא להשתמש בכוח כדי להחליף את הבחירה האישית באמונה. וחידוש הברית אינו חזרה לצורת החיים הדתית שהתקיימה בעבר, אלא תנועה של עם ישראל כולו לקראת חיים מתוקנים יותר על פי התורה.
אבל אחרי כל הדיון הזה אנחנו עדיין עומדים לפני השאלה הגדולה: איך כל זה נראה בפועל?
כיצד נראית מערכת משפט שמכירה בתורה כמקור הסמכות שלה? מה המשמעות של כלכלה יהודית? כיצד צריכה להיראות שבת ציבורית? מה מקומה של המדינה בחינוך, בתרבות ובחיי המשפחה? ואיך מאזנים בין הצורך לעצב מרחב ציבורי יהודי לבין החירות והאחריות של הפרט?
אלו אינן שאלות צדדיות. דווקא בהן ייבחן האם הצלחנו להפוך את השאיפה למדינה יהודית מסיסמה לחזון ממשי.
בשלב הראשון ניסינו להשתחרר מהנטייה להתחיל כל דיון בשאלה מה אפשר להעביר בכנסת, או כיצד ניתן להגיע לפשרה בין הציבור הדתי לציבור החילוני. לא מפני שאלו שאלות לא חשובות, אלא משום שלפניהן צריך לדעת מהי המציאות שאנחנו רוצים ליצור. כעת אפשר להתחיל לעסוק בשאלות המעשיות, לא כמאבק של מגזר אחד נגד מגזר אחר, אלא כניסיון לברר מתוך התורה כיצד אמורים להיראות חיים ציבוריים יהודיים שלמים. השלב הבא לא יהיה בהכרח פשוט יותר. ייתכן שדווקא כשנרד לפרטים נגלה שאלות ומורכבויות שלא חשבנו עליהן קודם. אבל זו בדיוק מטרתה של הסדרה: לא להסתפק באמירה שאנחנו רוצים מדינה יהודית, אלא לנסות להבין מה משמעותה.
