כבר זמן רב שאנו נאבקים לעבוד את אלוהינו בהר שנקרא על שמו, וכעת ברצוני לשתף אתכם בדברים כפי שחוויתי אותם אני לאורך הדרך. אפתח בתיאור כיצד נראים היו הדברים לפני כעשור וכיצד הם נראים עכשיו, ונראה מה השתנה ומדוע השינוי הזה מהפכני כל כך.
כשהתחלתי לעלות להר הבית, לפני 11 שנה, עמדו בפני ובפני שאר העולים מבקשי ה' מכשולים לא פשוטים.
המטרד הראשון היה ערבים שצרחו עלינו וקיללו אותנו. חלק מהצווחנים/צווחניות האלה היו למעשה עובדים בתשלום. בתמונה שלפניכם תוכלו לראות צוות צווחניות מקצועי כזה. בעיניי דמו הנשים האלה לשדים שחורים המפרידים בינינו ובין המקום הקדוש שאליו כיוונו את תפילותינו.
המכשול המרכזי השני היה שנאסר עלינו להתפלל. אנשי הווקף ("המשמר המוסלמי" של הר הבית) היו מתלווים אל קבוצות העולים ובוחנים את השפתיים שלנו כדי לוודא שאנחנו לא מתפללים. גם השוטרים (הישראלים) היו מסתכלים על השפתיים שלנו בשבע עיניים ואכפו בקפידה את האיסור הזה.
הקושי השלישי היה שנאסר עלינו להביא חומרים כתובים כלשהם: לא סידור, לא תנ"ך, לא ספר קודש ואפילו לא תפילות אישיות שחיברנו אנחנו. בבידוק בכניסה להר היו השוטרים סורקים אותנו בקפידה ומחפשים בתוך התיקים כדי לוודא שלא נבריח פנימה "חומרים אסורים" כאלה.
לבסוף היה גם היחס של המשטרה. השוטרים שליוו והכווינו אותנו היו ברובם לא נחמדים בעליל ומהרגע שנכנסו עד שיצאנו היו דוחקים בנו להזרדז.
האיסור החמור להזיז את השפתיים הוביל אותי למצוא דרך אחרת לעבוד את ה' על ההר – לחייך. הר הבית הוא בית ה' ומקום השכינה. חיוך הוא דרך מעולה להתעמק בתחושות האהבה והשמחה האופפות את המקום.
הרמיסה המגוחכת הזו של זכות בסיסית כל כך כמו הזכות להתפלל רק הדגישה לי את החשיבות העצומה של תפילה בהר הבית ואת התפקיד המרכזי שיש לה במאבק שלנו עם אויבנו.
שימו לב לעובדות הבאות:
● מתקפת ה־7 באוקטובר נקראה אצל חמאס "מבול אל אקצא". אל אקצא הוא שם המסגד שעל הר הבית, סמל מוסלמי להר הבית ולריבונות המוסלמית עליו.
● חיילים שחזרו מעזה מספרים כי בכל בית מצאו תמונות או כיתובים בולטים עם הר הבית.
● במרכז כל הסמלים של ארגוני הטרור הגדולים, כולל חמאס, נמצאת כיפת הסלע.
האויבים שלנו זיהו נכונה כי הקרב על הר הבית הוא החזית החשובה ביותר במאבק עם הציונות. עלינו לתת על כך את הדעת. הם השכילו להבין כי התכלית הסופית של הציונות אינה אלא הר הבית.
אחד מילדיי נפצע קשה בלחימה בעזה. ממש לאחרונה סיים בני הבכור את סבב המילואים השישי שלו. אני לעולם לא אגיע לרמת ההקרבה שלהם למען עמנו.
אף על פי כן כאשר יהודים עולים להר כדי לכבד ולעבוד את ה' הם הופכים להיות לוחמים בסיירת של ה', הנאבקים למען העם היהודי ולמען אלוהי ישראל.
המלחמה הזו מאתגרת גם בלי קשר להגבלות על התפילה. אחד האתגרים הוא הדיסוננס הנפשי והרוחני בעת העלייה אל ההר. מצד אחד אין חוויה חזקה יותר מלעמוד על הר ה', להביט אל השמיים ולהכריז: "ה', הנני. לפני אלפיים שנה הבטיחו נביאך שנשוב לכאן, והנה, שבנו לכאן".
אבל מן הצד השני כבר 58 שנה חלפו מאז שהכריזו הצנחנים כי "הר הבית בידינו" ועדיין חלקים מן המקום הקדוש הזה נראים כמו אתר בנייה וחלות עלינו הגבלות מגוחכות על הזכות להתפלל, והתסכול עמוק עד כאב.
השינוי הדרמטי הראשון לטובה ארע בעקבות הפיגוע בהר הבית בקיץ 2017 שבו נרצחו שני שוטרים. מיד אחר כך הרחיקה המשטרה את האנשים שצעקו וקיללו את העולים. השוטרים גם הקפידו פחות על עקימת השפתיים שלנו וסוף סוף הייתה לנו רשות להתפלל בצורה חופשית כל עוד עשינו זאת בצנעה ועשינו מה שאמרו לנו.
קבוצה קבועה של אנשים החלה לעלות להר מדי יום. לאט לאט הם בנו קשרים טובים עם המשטרה ולאט לאט החלה משטרה לכבד את היושרה ואת ההתמדה של העולים. אט אט הלך המצב והשתפר. בתוך שנים ספורות כבר הותר לנו להתפלל במניין. חז"ל מסבירים כי השכינה שורה על עשרה שמתפללים – התפילה במניין היא כלי רב עוצמה לעזור לנו להגשים את היעד של החזרת השכינה לציון.
השינוי האחרון והדרמטי ביותר היה בתשעה באב של השנה שעברה (תשפ"ד). בפעם הראשונה הותר לנו להשתחוות בצורה מלאה, בידיים ורגליים פשוטות לגמרי.
בפעם הראשונה שבה הר הבית מופיע בתנ"ך, בסיפור העקדה, אברהם מספר לעבדיו כי "נִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם". אצל אבותינו ההשתחוויה לפני ה', ובפרט בהר הבית, הייתה מעשה של חיבור והכנעה שהיה חשוב יותר מתפילה.
תפילה דורשת את המוח ואת הפה. השתחוויה על הקרקע מערבת את הגוף כולו. בהר הבית המצח נושק לרצפת האבן והגוף כולו נמצא במגע ישיר עם האדמה. אפשר לחוש את הלב פועם כנגד כדור הארץ וכאשר מתפללים השפתיים נוגעות לא נוגעות ברצפה. זהו עולם חדש ומופלא של עבודת ה' שלמה הכוללת גוף ונפש, עולם שהיה סגור בפנינו במשך 2,000 שנה. התפילה היא עבודה שבלב וההשתחוויה היא עבודה שבאדם כולו.
|האם המהפכה הזו תמשיך?
בתשעה באב אנו כואבים את חורבן בתי מקדשינו ועל הסתלקות השכינה ממקומה, מהר הבית. זהו יום שבו אנו אמורים להתעמק בגודל האובדן ובכמיהה לארץ ישראל ולהשבת השכינה לציון. בתשעה באב האחרון, שהיה הראשון לאחר ה־7 באוקטובר, השבר הנורא של אסון שמיני עצרת הביא אותנו להתרגשות חסרת תקדים. כל מי שעלה להר הבית ביום ההוא יכול היה לחוש את האובדן הגדול ואת הרצון להשבת השכינה בעוצמות שעלו על גדותיהן. לא יכולנו עוד להתאפק. בשלב מסוים בתחילת העלייה צעקנו כולנו בקול: שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד ונפלנו כאיש אחד להשתחוות על רצפת האבן. המשטרה לא יכלה לעצור בעדנו. בהמשך היום הודיע השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר כי ליהודים מותר להשתחוות על הר הבית.
בימים ובשבועות שלאחר תשעה באב הרשתה לנו המשטרה להמשיך להשתחוות. עם זאת התלונות של מדינות וגופים מוסלמיים עוררו בנו את החשש כי ראש הממשלה והשרים האחרים לא יהיו אמיצים מספיק להתעקש על העניין. כל מי שעלה להר הבית היה במתח תמידי בתקווה שהממשלה לא תעקוף שוב את בן גביר ותחדש את האיסור להשתחוות.
נתניהו החליט להביא את הנושא לדיון עם שרים ונציגים של גופי ביטחון וכששמעתי על הישיבה הזו הלב שלי צנח. זהו, "תקופת החסד" הזו עומדת להגיע אל קיצה. המועד של הפגישה היה 17 בספטמבר – היום של מבצע הביפרים... הישיבה בוטלה ולא נקבע לה תאריך חדש. נכון להיום עדיין מותר לנו להשתחוות ולהתחבר בצורה מלאה לה'.
זכינו לחיות בדור שבו שוב אפשר לעבוד את ה' על מקום שכינתו. לעולים להר יש זכות נוספת – למלא תפקיד מרכזי בסיפור המופלא של עם ישראל המשיב את השכינה לציון, ואפילו לא יהודים יכולים להשתתף בעשייה הקדושה הזו (לאחר טבילה והקפדה על כל העניינים הנדרשים). כל מי שעולה להר הבית כדי לעבוד את אלוהי ישראל מחזק את נוכחות ה' בעולם ותורם לתיקון ולצמיחה הרוחנית של האנושות כולה.
