חלק הארי של פרשת מטות עוסק במלחמת מדין. אמנם מלחמת מדין היא מלחמה מיוחדת וחד-פעמית, בציווי מפורש של ה' למשה "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים", והרבה מהמצוות במלחמה זו הן הוראות-שעה שאינן נוהגות לדורות. אך לכל דבר בתורה יש גם מסר נצחי, השייך בכל מקום ובכל זמן (כפי שהדגיש הבעש"ט).
במלחמה זו עומד פינחס בן אלעזר הכהן בראש הצבא. לפינחס יש את מדת הזריזות – כפי שרואים במעשה הקנאות שלו, בפעולה מיידית ומדויקת, ללא היסוס (כפי שהסברנו בשבוע שעבר). במלחמת מדיין צריך פינחס להשלים את המצוה שהתחיל בה – "אמר הקב"ה מי שהתחיל את המצוה... יגמור" (רש"י) – ואכן גם כעת הוא פועל בתקיפות ובזריזות יתירה ללא עכבות מיותרות.
"המתחיל במצוה אומרים לו גמור" הוא כלל גדול במצוות. מצוה היא דבר שיש לו הגדרות והגבלות מדויקות, כפי שנקבע בהלכה. אם עשית נכון וכמו שצריך – קיימת את המצוה ויצאת ידי חובה. אם לאו, אז כל הכבוד לך על ההשתדלות והרצון הטוב אבל המצוה לא נעשתה, ו"אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה".
נקודה זאת מתחדדת אם נשווה בין קיום מצוה ללימוד תורה. התורה "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם". בלימוד התורה פשוט קופצים לים הגדול, שוחים וצוללים, שטים ומפליגים עד אין סוף (כולל המימד של השעשועים כדג במים). העיסוק בתורה במהותו אינו מוגדר ומוגבל, אי אפשר לגמור אותה ואי אפשר להפסיק ללומדה, "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה" (ומדובר על לימוד התורה).
אמנם גם בלימוד תורה יש חובה מוגבלת: יש מינימום של לימוד תורה, קביעת זמן ביום ובלילה, ויש גם את מצות ידיעת התורה המחייבת לקנות את התורה ולדעת אותה, כל אחד כפי כוח זכרונו (כמו שמאריך אדה"ז בהלכות תלמוד תורה) – אך זהו הצד של "המצוה שבתורה" ואילו התורה מצד עצמה, "התורה שבתורה", אינה נתפסת בהגדרות והגבלות, אין מה "לצאת ידי חובה", אלא ללמוד וללמוד, כמו דגים שאינם יכולים לצאת מהמים, "אין מים אלא תורה".
לעומת זאת, את המצוה אי אפשר 'למרוח'. אמנם יש המון תוכן בכל מצוה, "רחבה מצותך מאד", וטעמי המצוות עמוקים עד אין חקר, אבל זוהי "התורה שבמצוה", ואילו המצוה עצמה בעולם המעשה היא עניין 'חתוך', עושים וזהו (כאשר את כל הכוונות העמוקות לפי הקבלה מכוונים, בדרך כלל, לפני המעשה עצמו שנעשה בזריזות). "נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" – לעומת האור האין-סופי (וכידוע אור עולה בגימטריא אין סוף) המצוה היא נר פרטי ומוגדר בזמן ומקום.
בלשון החסידות, מצוה היא בחינת "עד ועד בכלל" ותורה היא בחינת "עד ולא עד בכלל". "עד ועד בכלל" פירושו שאני הולך ומגיע אל היעד, עד סופו כולל סופו, מתחיל ומסיים – זו הגישה לכל מצוה ממצוות התורה, לעשות ולסיים, לצאת ידי חובה ולעבור למצוה הבאה (וכמובן אנו מתכוונים "לצאת ידי חובה" במשמעות החיובית, לא רק להפטר מהחיוב). אבל לימוד תורה צריך להיות מתוך הכרה שכל הזמן אנו מתקדמים אל התורה אך כל כמה שאנחנו מגיעים, לומדים ומבינים, תמיד נוכל רק לגעת בקצה, "עד ולא עד בכלל" (ולעולם נמשיך "עדי עד"). מי שמנסה לשים גבול וקצבה לתורה 'מפספס' את עיקר העניין שלה, כמו שפירש הבעש"ט "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ" – כמה שנלמד את התורה היא נשארת תמימה ושלמה, כי עדיין לא נגענו בה, ורק כשלומדים תורה מתוך תודעה כזו הריהי "משיבת נפש".
לפי הבחנה זו, אפשר להתבונן בכמה וכמה מושגים ולהבין האם הם שייכים יותר לתורה או למצוה.
כך למשל, בירושת ארץ ישראל וישובה – נראה שיש בדבר מחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן. הרמב"ן טורח להדגיש שזו מצות עשה נוהגת לדורות ומחייבת כל אחד מישראל. אך הרמב"ם אמנם פוסק את כל ההלכות הנובעות מחשיבות וחביבות ישוב הארץ, אבל אינו מגדיר זאת כחיוב של מצוה בפני עצמה. לכן נראה שלפי הרמב"ם הקשר לארץ דומה לקשר לתורה – כמו שלומדים תורה באהבה ללא תכלה וסוף, כך אנו חיים בארץ הקודש האהובה כמציאות פשוטה ומתמשכת. "אין תורה כתורת ארץ ישראל": זו הקרקע שבה אנו נטועים – כמו שאנו שוחים במי התורה (המכסים את הארץ "כמים לים מכסים") – ובהיותנו בה אנו מקיימים את כל המצוות בשלמות.
כך נתבונן במושג משיח. אפשר להתייחס למשיח בעיקר כעניין בתורה – כמו שלומדים גמרא והלכה, קבלה וחסידות, כך יש סוגיא חשובה ששמה משיח. בגישה הזו אין תחושה של חובה שעלינו לעשותה, אלא משהו שאמנם יש לו מקום חשוב בתורה אבל בינתיים לא מפריע לנו שהוא יישאר בתיאוריה ולא נגיע ממש עד אליו (אלא "עד ולא עד בכלל").
לעומת זאת, מי שלומד את סוגיית מלך-המשיח ברמב"ם מבין שזוהי ממש מצוה. "שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ [כאשר הכניסה לארץ אינה נחשבת כמצוה בפני עצמה, כנ"ל]: להעמיד להם מלך". כאשר יעמוד מלך ראוי מבית דוד, לאחר שיעשה ויצליח אזי מתברר שהוא הוא מלך המשיח (ובו יתקיימו כל היעודים בדברי הנביאים). ודאי שהמשיח הוא עניין גדול של תורה – וצריך ללמוד וללמד אותו כראוי, בנגלה ובנסתר – אבל העיקר הוא לדעת, "בשורה התחתונה", שזו מצוה שצריך לעשותה, להתחיל ולגמור ("עד ועד בכלל"). גם במצוה הזו יש מדידות והגדרות, וצריך לשאול האם "יצאנו ידי חובה", האם מה שיש עכשיו הוא בגדר מלך המשיח? (ברור שלא!) וכיצד ניתן להתקדם לקראת קיום המצוה באמת. כמובן שבמצוה זו במיוחד צריך סיעתא דשמיא, ואפשר גם שהיא תתקדם באופן ניסי "עם ענני שמיא" – אבל מבחינתנו זו מצוה שאותה יש להתחיל ולגמור.
מתוך שיעור כ"ו תמוז תשע"ב
לקראת חודש מנחם-אב נאחל לכל בית ישראל שנזכה לנחמה גדולה ושלמה, בקיום מצוות העמדת מלך ישראל ובנין בית הבחירה במהרה בימינו.
זליגמן 2 א' אב תשע"ב 16:05 זליגמן
י 1 א' אב תשע"ב 14:12 י