המסע אל הארץ • לקראת שבת פרשת מסעי

"שיעור מולדת" על הקשר המשולש והמתחדש בין עם ישראל לארץ ישראל –  דרך התורה שבארץ, העם שבארץ והארץ שבארץ

פרשת מסעי היא פרשה 'ארץ-ישראלית' מובהקת: החל מרשימת המסעות המסתיימים "על ירדן ירחו", דרך הציווי על הורשת הארץ וההתנחלות בה, תיאור גבולות הארץ המפורטים, ערי הלויים וערי המקלט, ולבסוף נחלת בנות צפלחד. הכל באוירת התכוננות וציפיה לקראת הכניסה אל הארץ הטובה.

פרשה זו 'מדברת' ישירות אלינו היום. אמנם חלק ניכר מהעם היהודי כבר זוכה לשבת בארץ ישראל, אבל החיבור המלא בין העם לארץ עדיין לפנינו, ואפשר לומר שאנו עומדים בשערי הארץ המובטחת. לאחר "מסעי בני ישראל" המפרכים בכל הדורות של הגלות, "ויסעו ויחנו" בבבל ובספרד, באיטליה ובאשכנז, בתימן ובפרס, במרוקו ובפולין, באמריקה ובאוסטרליה (ואיפה לא?) – אנו מגיעים, סוף כל סוף, אל המסע האחרון, המסע שמחזיר אותנו לנקודת המוצא, לארץ אבותינו.

נעסוק קצת ב'שיעור מולדת', שבו נתבונן מתוך הפרשה במהות הקשר של עם ישראל לארץ ישראל.

שכל, גורל ורוח-הקודש

משה רבינו, בשליחות ה', מותיר הוראות מדויקות כיצד תתחלק הארץ לבני ישראל. ההנחיה המרכזית כתובה כבר בפרשת פינחס וחוזרת אצלנו "וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ". יש כאן שתי דרכים של חלוקה: האחת, לפי הגורל, קביעה עיורת ושרירותית למראית עין. והשניה, חלוקה הגיונית "לרב תרבו.. ולמעט תמעיט", חלוקה יחסית לפי גודל השבט או המשפחה[1]. כמובן, אין סתירה בין הדברים: קביעת האזור נעשתה על-פי הגורל ואילו הגודל המדויק של נחלת השבט או המשפחה נקבע לפי מספר הנוחלים. מכל מקום, מדובר בשתי דרכים שונות, ומשלימות, של חלוקה.

לפי חז"ל, בחלוקת הארץ היתה דרך נוספת, "על פי רוח הקודש", והנה התיאור בגמרא[2]:

אלעזר [הכהן] מלובש אורים ותומים, ויהושע וכל ישראל עומדים לפניו, וקלפי של שבטים וקלפי של תחומין מונחין לפניו. והיה [אלעזר] מכוין ברוח הקודש [לפי האורים והתומים] ואומר, זבולון עולה, תחום עכו עולה עמו. טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו זבולון, טרף בקלפי של תחומין ועלה בידו תחום עכו... וכן כל שבט ושבט.

רוח הקודש, על פי האורים והתומים, מכריזה מראש על התוצאה שתעלה בגורל, והגורל מאשר מיד את מה שנאמר ברוח הקודש. לומר שהגורל אינו מקרה סתמי, אלא מכוון בהשגחה מלמעלה, "בַּחֵיק יוּטַל אֶת הַגּוֹרָל וּמֵהוי' כָּל מִשְׁפָּטוֹ"[3].

אם כן, חלוקת הארץ נעשתה בשלש דרכים, גורל, רוח-הקודש, וחלוקה לפי שכל והגיון. שלש הדרכים הללו מצביעות על שלשה סוגים של קשר לארץ ישראל, ובמקביל גם על שלשה צדדים בעבודת השם של כל אחד, השייכים לרבדים השונים של הנפש וכוחותיה.

שכל, דעת, אמונה

נפתח במה שנוגע לעבודת ה' בכלל, כפי שמוסבר בחסידות[4], ולאחר מכן נחזור לארץ ישראל.

ובכן, אנו פועלים ומתנהלים בשלש דרכים עיקריות, שלשה 'כישורים' שונים של הנפש המשלימים זה את זה:

בכל הנוגע לתחום המעשה, דרך העבודה העיקרית היא על פי השכל וההגיון, לבחון בצורה שכלית מה מותר ומה אסור, האם המעשה טוב או לא, כאשר הכל נקבע לפי התורה המורָה לנו דרך, לפי ההלכה האומרת כיצד ללכת. דרך זו מקבילה כמובן לחלוקת הארץ על פי השכל.

בתחום של תיקון המדות, העולם הפנימי יותר של הרגשות, לא מספיק השכל הרגיל שעובד לפי כללים קבועים וברורים, לא די ב'מרשם' פשוט, כמו הסעיפים הרגילים בשולחן ערוך – לומדים, מבינים ומקיימים. כאן יש צורך בתחושה והכרה פנימית, מעין "חוש שישי" שיודע לקרוא רגשות ולנהל אותם, לכוון ולווסת ולעדן את הרגש וביטוייו. החוש הזה מזוהה עם ספירת הדעת, שהיא הפנימיות של כל עולם המדות ו'המפתח' שלהן. הדעת היא התמצית של השכל, אבל יש בה הרבה יותר מאשר ידיעה שאחד ועוד אחד שווה שניים, אלא חדירה והתקשרות אל הדבר שאותו יודעים, וניתן לראות בה מעין השראה עליונה ה'מתלבשת' בתוך השכל. דרך זו מקבילה לחלוקת הארץ על פי רוח-הקודש, כי הדעת הנכונה, אצל כל אחד ואחת מאיתנו, היא סוג של רוח-הקודש (כמו שמפרש רש"י ש"דעת" היא רוח הקודש[5])!

מעל הכל נמצאת האמונה, לגמרי "מעל טעם ודעת". האמונה מתבטאת בכל שיעור הקומה של הנפש, אבל היא עצמה אינה כשרון שכלי, גם לא כשרון של רוח הקודש וידיעה פנימית, אלא קשר עצמי הכי עמוק, חוש מיוחד של עצם הנשמה. מעל תיקון המעשה לפי השכל, ומעל תיקון המדות לפי הדעת, חייבים את האמונה, הקושרת אותנו ישירות אל הקב"ה, ורק  היא "טעם החיים" האמיתי. הכשרון של האמונה מקביל לחלוקת הארץ על פי הגורל – כי הגורל אינו עובר במסלול השכלי, וגם לא במסלול של ההכרה הפנימית, אלא 'ככה וזהו', מתוך אמונה שהכל מאת ה'. "ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי"[6].

התורה שבארץ – השכל הישר

כעת נחזור לעסוק בקשר לארץ ישראל, כל אחד בפרט והעם כולו ככלל, כאשר המבנה שיוביל אותנו בהתבוננות הזו הוא השלישיה הידועה, עם ישראל, תורת ישראל, ארץ ישראל.

חלוקת הארץ לפי השכל וההגיון, "לרב תרבו ולמעט תמעיט", מתאימה במיוחד לעניין של תורת ישראל – שהרי התורה היא 'השכל היהודי' המיוחד, המתקן ומכוון גם את השכל האנושי הטבעי שלנו. החלק שיש לכל יהודי בארץ מקביל לחלק המיוחד לכל יהודי בתורה, "ותן חלקנו בתורתך", לכל אחד האות שלו בספר התורה.

אם מדגישים את הצד 'התורני' בקשר לארץ (שספק עד כמה עסקו בו בשיעור מולדת...), אומרים בפשטות שכיהודי עלי לקיים את מצוות התורה, להיות נאמן לשלחן-ערוך, וחלק מהתורה הוא הקשר לארץ והמצוות המיוחדות הקשורות אליה. בדרך הזו, מדגישים את הצד המעשי, כמו שהזכרנו שהתורה-השכל היא המדריך העיקרי של חיי המעשה של היהודי בפועל ממש. החיבור שלנו לתורה, הוא בתפיסה ואחיזה חזקה מאין כמוה – הן בהשגה השכלית והן בחיי המעשה – ולכן מתאים להקביל לזה את המושג המיוחד של אחוזה בארץ, "תנה לנו אחֻזה" (כדרישת בנות צלפחד בפרשת פינחס).

אמנם התורה וארץ ישראל שלובות זו בזו, אבל בתורה יש משהו שאינו מוגבל במקום ("תופעה לא מקומית") והיא מתייחסת לחיי היהודי בכל מקום שהוא, "ארבע אמות של הלכה" הקיימות לעולם. לכן, המבט 'התורני' בזיקה לארץ ישראל מדגיש, באופן טבעי, את ההלכות הנוהגות בכל מקום ובכל זמן. לפי זה, חשיבות המושג ארץ ישראל השלמה, התוקף להחזיק בכל שטחי ארץ-ישראל שבידינו, נובע מההלכה הפסוקה[7] שכאשר יש מאבק בין גויים ליהודים בעיר-סְפָר, גם כשמדובר כעת רק בפגיעה ברכוש, מצוה לבוא לעזרת היהודים (אפילו תוך חילול שבת!), כיון שלויתור במקרה כגון יש משמעות של פיקוח-נפש. הלכה זו נכונה גם בנוגע לקהילה יהודית ברוסיה לפני מאתיים שנה, והיא מדגישה את התפיסה הבטחונית הבריאה, שאם מותרים לאויב לא מרוויחים דבר. כידוע, בדור שלנו, מי שזעק בקול גדול את האמת הפשוטה הזו הוא הרבי מליובאוויטש, ולוואי שישמעו סוף-סוף בקולו.

הגישה הזו מדגישה גם את כלל-הברזל ההלכתי "התורה אמרה, אם בא להורגך השכם להורגו"[8], וברור שלא יתכן לתת מקום בארצנו לאוכלוסיה עוינת המסכנת את הקיום היהודי, ממחבלים בפועל ועד לתומכיהם והמחפים עליהם השמחים לכל פגיעה ביהודים. המקור הברור ביותר בתורה לתפיסה הזו היא בפרשה שלנו, אזהרה חריפה מהסכנה הבטחונית מצד האויב אם נתרשל או נחשוש מלגרשו: "ואם לא תורישו את יֹשבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינם בצדיכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם ישבים בה". כמובן, כל זה מתאים לשכל הישר, אלא שהתורה נותנת לדברים הגדרות ותוקף מחייב.

העם שבארץ – רוח הקודש

חלוקת הארץ לפי רוח הקודש, לפי ראיית הכהן הגדול באורים-ותומים, מכוונת כנגד עם ישראל. המושג של רוח הקודש קשור באופן מובהק לעם ישראל מפני שרוח הקודש נובעת הישר מתוך הנשמה היהודית, כאשר לכל יהודי יש 'כשרון מולד' לנבואה, כשרון שיתממש בעתיד אצל כולם "ונבאו בניכם ובנותיכם"[9]. גם כעת, יש מעין רוח הקודש אצל כל אחד בתכונת הדעת המכוונת את תיקון המדות, כמו שהוסבר, דהיינו שבעבודה הזו מתבטאת הנשמה היהודית עצמה, מעבר להדרכה הרגילה של התורה.

מהי הזיקה המיוחדת לארץ מתוך התמקדות בעם ישראל? ראשית, ארץ ישראל היא שמאחדת את כל העם. לכל יהודי יש ארבע-אמות בארץ ישראל (כפי שמוגדר בהלכה), והארץ היא ה'כלי' שבו כל עם ישראל הופך לגוף אחד גדול, "גוי אחד בארץ", לעומת הפיזור הנורא בארצות הגלות, וכן מבחינת ההלכה ההגדרה של ציבור שייכת דוקא ליהודים הנמצאים בארץ ישראל.

יותר מזה, ארץ ישראל עצמה היא מתנה טובה שה' נותן לעם ישראל, בניו אהוביו. כמובן, צריך להכיר ולהעמיק בטובתה של המתנה הזו, מה יש בהר-טרשים-קרח בארץ שאין בכל מרחבים ירוקים ויפים בכל מקום אחר בכדור הארץ? – "פה תהא השכינה שורה", בארץ ישראל אנו זוכים לקרבת ה', להשגחה מיוחדת, עד לנביעת רוח-הקודש ונבואה, "אין הנבואה שורה אלא בארץ ישראל"[10]. אם קודם אמרנו שהמושג אחוזה בארץ מתאים לקשר דרך התורה, כעת נדגיש את המושג של נחלה בארץ – המלה נחלה קשורה לנחל נובע וזורם, כמו נביעת רוח הקודש בנשמת היהודי, "נחל נֹבע מקור חכמה"[11].

מתוך הגישה הזו, יש נימוק מיוחד להחזיק בתוקף בארץ ישראל השלמה. הרי על מתנת הארץ אנו מודים לה' בכל עת, "על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה"[12], ואיך נהיה כפויי טובה ונשליך מאיתנו את המתנה? במיוחד היום, כל מי שעינים בראשו רואה איך בדור שלנו, במסע האחרון, ה' חוזר ונותן לנו את המתנה – כמו במלחמת ששת-הימים שבה ה' העניק לנו, על מגש הכסף, את כל המחוזות העתיקים והמקודשים בלב הארץ. אם אבינו שבשמים נותן לנו כזו מתנה, האם אפשר לוותר עליה או לזלזל בה?!

כאשר אנו מדגישים את "העם שבארץ", אנו מודעים לבעיה החמורה של ההתבוללות, שלצערנו מתפשטת היום כמגפה גם בארץ ישראל. המתנה הטובה של ארץ ישראל נועדה ליצור את המקום המושלם שבו עם ישראל והקב"ה מתחברים זה לזה, כמו הבית של החתן והכלה. האם אנו יכולים לתת לאדם זר להיכנס אל הבית הזה ולפתות את הכלה ללכת ולזנות אחריו?!

הארץ שבארץ – הגורל

התקשרנו לארץ מתוך המבט של תורת ישראל ומתוך המבט של עם ישראל. אך מבחינה מסוימת אנו עדיין בחוץ, כל עוד לא חשפנו את הקשר אל הארץ מצד עצמה, "הארץ שבארץ". הקשר הזה מתבטא בחלוקת הארץ על פי הגורל – הקשר הכי עצמי. ראינו שהגורל מכוון כנגד הרובד של האמונה בנפש – כמו שהאמונה קושרת אותנו ישירות אל הקב"ה, למעלה מטעם ודעת, כך אנו קשורים לארץ ישראל, באמונה שהיא גורלנו. "אשרינו! מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו" – כל אחד מישראל וחלקו המיוחד שנופל בגורלו, וכל הארץ כולה שכאילו נופלת בגורל לעם ישראל.

האמונה בה' היא הטבע היהודי הכי פנימי ועצמי, וכך הקשר לארץ ישראל נמצא בטבע היהודי שלנו. ממילא, ארץ ישראל היא הקרקע המתאימה לאמונה, "צדיק באמונתו יחיה"[13] בארץ הצבי (וצבי בגימטריא אמונה), ו"כל היוצא מארץ ישראל כאילו עובד עבודה זרה"[14]. הקשר הזה לארץ מחבר אותנו אל המקור, אל שלשת האבות שהארץ ניתנה להם, ובמיוחד לאברהם אבינו "ראש כל המאמינים" – לכן מתאים להדגיש בהקשר הזה את המושג של ירושת הארץ (שמשלים את המושגים אחוזה ונחלה), ירושה לנו מאבותינו.

במבט הזה, האחיזה בארץ ישראל השלמה אינה נובעת רק מנימוקים בטחוניים, ולא רק מתוך הכרת טובה על מתנת ה', אלא מהכרה שאין לפגום בקדושת הארץ מצד עצמה, "ארץ החיים" שאנו קשורים לכל חלקיה, כמו שאסור לפגוע בשלמות התורה ובשלמות העם[15].

גם היחס לנכרים הנמצאים בארץ מקבל כעת הדגשה מיוחדת: לא רק הסיכון הבטחוני, לא רק סכנת ההתבוללות, אלא האמירה העקרונית שלא כל אחד זכאי לשבת איתנו בארץ ישראל! איסורים כמו "לא ישבו בארצך"[16] ו"לא תחנם – לא תתן להם חניה בקרקע"[17], קובעים תנאים ברורים מי ומי רשאים לשבת בארץ ישראל, כמו שמפורט בהלכה. האמירה הזו אולי לא פופולרית, והרבה מנסים להדחיק אותה בתירוץ שזה לא מעשי ולא בכוחנו, אבל מי שמאמין לא מפחד לומר את האמת, ומי שמאמין רואה שהיום – יותר מאי-פעם – המימוש של הבעלות שלנו על הארץ תלוי רק באמונה החזקה של עם ישראל, אמונה בה' שנותן לנו כח, אמונה שמכוחה מתעורר רצון תקיף והחלטה פשוטה 'ללכת על זה'. דהיינו שהאמונה מתקנת את השכל של התורה, לקבוע הלכה למעשה ממש (כמו שנאמר על דוד המלך "והוי' עמו" – "שהלכה כמותו בכל מקום"[18]!).

תשובה והתחדשות משולשת

לסיום, נחזור למסע האחרון לארץ ישראל. הגלות מסתיימת בתשובה של עם ישראל, "סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הם נגאלים"[19] – תשובה של התחדשות גדולה ופורצת בכל המישורים ובכל הרבדים, בתורה בעם ובארץ, בשכל ברוח-הקודש ובאמונה, וממילא גם בקשר המשולש לארץ ישראל. כמובן, איננו זורקים בלי הבחנה את כל ה'פעקאלאך' (חבילות) שצברנו בכל מסעות הגלות, אבל סוף-סוף מיצינו את הגלות עד תומה, וכעת הגיע הזמן "לחדש פני אדמה"[20], לא רק "העתק-הדבק" של העיירה היהודית מהגולה אל ארץ ישראל אלא משהו חדש-ישן מתחיל.

ברובד של השכל: החכמה היהודית תפרוץ לאפיקים חדשים שעין לא שזפתם, בכל תחומי החיים – "תורה חדשה מאיתי תצא"[21], תורתו של משיח, שעליה נאמר "אין תורה כתורת ארץ ישראל"[22]. התורה הזו אינה סותרת במאומה את התורה שהתחדשה, כמעין המתגבר, בכל דורות הגלות, אך היא חושפת "פנים חדשות" בתורה (כולל סגנונות הלימוד השונים בכל בתי המדרש עד היום), עד גילוי הרבדים הכי פנימיים שלה.

ברובד של רוח הקודש, ההכרה הפנימית: ההתחדשות ניכרת באחדות ישראל אמיתית, כל העם מתאחד ב"כור ההיתוך" של ארץ ישראל, כולל יחוד העדות השונות והתכללות הגוונים השונים ביניהם (וכמובן, גם נישואין בין העדות), מתוך גילוי הקשר המשותף של כולם לאבות האומה. האחדות הזו קשורה לתרבות יהודית ארץ-ישראלית קדושה ורעננה, עד להשראת רוח הקודש מתוך שמחה, "כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'"[23], בניגון חדש של ארץ ישראל, "מזמרת הארץ" (כפשוטה, מוזיקה יהודית מתחדשת, ניגוני נשמה פנימיים ושמחים).

וברובד של האמונה: אנו שואפים להגיע לגילוי "הטבע היהודי" האמיתי – קשר טבעי וזורם עם ה', לא כמשהו מאולץ שתוקף אותנו מבחוץ, אלא כנביעה פנימית של הנשמה שבאופן הכי טבעי אוהבת את ה', יראה אותו ומדברת איתו. הטבע היהודי הזה מתבטא בכל מישורי החיים שאנו עוסקים בהם, מחקלאות (הקשורה לארץ) ועד לעסקים והיי-טק – "בכל דרכיך דעהו"[24], בכל מקום פוגשים את ה'. ברובד הזה ניכר שהתשובה המביאה לגאולה היא גם שיבה אל הארץ כפשוטה, "שיבת ציון" האמיתית, "מה נעים גורלנו"!

ונקנח בגמטריא יפה: ארץ ישראל השלמה = גורל, רוח הקודש, שכל (ששווה גם שלש פעמים קֹדש, הכל קודש בארץ הקודש).

כיון שראינו כמה שלישיות של מושגים, נעזר בטבלה מסכמת:

על פי המאמר 'ארץ ישראל השלמה' בספר מלכות ישראל חלק א