בפרשת אמור אנו קוראים את 'פרשת המועדות' – כל מועדי-השנה מפסח עד סוכות, בדגש מיוחד על ספירת-העומר שבה אנו נמצאים כעת – כאשר שלשה מבין המועדים נקראים חגים: חג-המצות, חג-השבועות וחג-הסוכות (אם כי בפרשתנו לא מופיע הביטוי חג ביחס לשבועות).
והנה בפירוש המלה חג כתב הרד"ק[1]: "החג נקרא כן לפי שמרקדין ומטפחין בשמחת יום טוב, 'אֹכְלִים וְשֹׁתִים וְחֹגְגִים', כלומר מרקדין ומפזזין ומכרכרין בשמחה, וכן פירש רבינו האי גאון ז"ל", החג נקרא כך כי בו חוגגים-רוקדים, והקרבן המיוחד לחג נקרא קרבן-חגיגה.
אמנם בספר הכתב-והקבלה[2] הקשה על פירוש זה ומפרש באופן קצת אחר, שהמלה חג אינה על-שם תנועת הריקודים בחג עצמו, אלא על-שם תנועת העליה לרגל שנעשתה בשמחה (למרות כל טורח הדרכים), "על תנועת ההליכה בשמחה וטלטול הנסיעה בששון הונח שם חג, וטעמו תנועת עולי הרגלים בשמחה", כמו שנאמר על העליה לרגל "בְּקוֹל רִנָּה וְתוֹדָה הָמוֹן חוֹגֵג".
לאחר העיון, אין בדברי הכתב-והקבלה כדי לדחות את דברי הקדמונים כאן – ובפרט דברי רב האי גאון, הנערץ בפי גדולי-עולם בנגלה ובנסתר גם יחד[3]. אך מכל מקום נוכל לחבר בין הפירושים ולומר שהחג קשור לתנועה בכלל, בעליה לרגל וברקודי החג גם יחד.
ביתר פירוט, יש לומר שהתנועה של החג נחלקת לשלשה שלבים: התנועה הראשונה היא בעצם ההכנות לעליה-לרגל, שודאי מלוות בתכונה פעילה ורוחשת מאד. התנועה השניה היא בעליה-לרגל עצמה (כדברי הכתב-והקבלה), כמו התיאור הנהדר במשנה של הבאת הבכורים למקדש. התנועה השלישית היא בחג עצמו, לאחר שמגיעים אל המקדש ואז "מרקדין ומפזזין ומכרכרין", חגים במעגלים וחוגגים עד בלי די.
את שלשת השלבים הללו ניתן להקביל לשלשת החגים, חג-המצות, חג-השבועות וחג-הסוכות:
חג-המצות כולו אומר הכנה והתכוננות. שהרי עיקרו של החג הוא בלילה הראשון, כאשר עוד לא יצאנו בפועל ממצרים אלא עומדים הכן, מוכנים ליציאה, "מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם". לכן השמחה של חג-המצות (גם בפסח דורות) היא שמחתו של מי שיוצא כעת מן המיצר ומתכונן להליכה בדרך, אבל לא השמחה של מי שהגיע אל היעד. אכן, אע"פ שמצות השמחה בחגים כוללת גם את חג-המצות, וכל החגים הם "מועדים לשמחה", אבל לא נאמרה בו לשון 'שמחה' בפירוש בתורה.
חג השבועות מבטא בעיקר את חגיגת העליה-לרגל (כמו בתיאור הבאת הבכורים, הקשור לחג-הבכורים). כבר יצאנו ממצרים והלכנו במשך שבעה-שבועות עד שהגענו לרגלי הר-סיני. כאן, באמצע ההליכה לארץ-ישראל, אנו מקבלים את התורה שכל-כולה הליכה והתקדמות, "הליכות עולם לו". בחג השבועות, השמחה גלויה יותר מאשר בחג-המצות, ובתורה נאמרה בו בפירוש לשון 'שמחה' פעם אחת. במושגי החסידות, ניתן להסביר את ההבדל בין פסח לשבועות כהבדל בין נקודה לקו. לנקודה אין ממדים כלל, אלא שהיא נקודת-מוצא לקראת הדבר החדש שילך ויתפתח, ואילו לקו יש ממד ברור של אורך, כמו חץ-התקדמות המורה על ההליכה ליעד.
חג הסוכות מבטא בעיקר את רקוד-החגיגה בירושלים ובמקדש, לאחר שהעליה-לרגל הגיעה אל היעד. החגיגה הזו מתבטאת למשל בהקפות המזבח – כאשר חגים סביבו במעגלים – ובשמחת-בית-השואבה שבה "חסידים ואנשי-מעשה היו מרקדין לפניהם". בחג הסוכות מגיעה השמחה לשיאה, ובתורה כתובה לשון 'שמחה' בהקשר לסוכות שלש פעמים (כנגד שלשת החגים), וסתם 'חג' בלשון חז"ל הוא סוכות. לאחר חג-המצות וחג-השבועות, בחג הסוכות אנו חשים שהגענו אל התכלית, ונותר לנו רק לשמוח עוד ועוד. אם פסח ושבועות היו בבחינת נקודה וקו, הרי חג הסוכות הוא בבחינת שטח, ההגעה אל השלמות היציבה – שהיתה בהעלם בתוך הנקודה, המשיכה להתרקם במהלך-הקו, והגיעה לשיאה בשטח הרב-ממדי.
לסיום, נשים לב לקשר בין תנועה לחגיגה. חגיגה אמיתית קשורה לתנועה, ולא לעמידה במקום אחד. ותנועה טובה קשורה לחגיגה – אם רוצים להקים תנועה ש'תזיז' את עם ישראל קדימה, יש לעשות זאת עם ממד של חגיגיות ושמחה.
לאחר החגיגות, נעבור לדבר בשבחם של ימי ספירת העומר שאנו נמצאים בהם, ואשר תופסים מקום של כבוד בפרשת השבוע. הסברנו שפסח הוא נקודת-המוצא, ושבועות הוא שיא ההליכה (הקו), אך כמובן שעיקר ה'נפח' של ההליכה הוא בספירת העומר שעניינה הוא ההתקדמות והצפייה לקראת מתן תורה, וכמו שמסביר בספר החינוך "למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו". ספירת העומר מתחילה "ממחרת השבת", דווקא ביום השני של פסח, כיון שהיום הראשון מוקדש להתמקדות בנקודת היציאה עצמה, ורק אחר-כך מתחילים את ההליכה (וכיוצא בזה מבאר החינוך "כי היום הראשון נתייחד כולו להזכרת הנס הגדול והוא יציאת מצרים"), וחג השבועות מופיע בפרשתנו כ'סיכום' של ספירת העומר.
אם ספירת העומר מייצגת את ההליכה לקראת מתן תורה, הרי היא קשורה לשלב מקדים, לפני מתן התורה ולימודה, וניתן לומר שזהו "שימושה של תורה" – ההתקשרות הפשוטה למוסרי-התורה, לא בדרך של לימוד אלא ב"סידור ספסלים" ובמבצעים מעשיים (רמז לשוני לעניין יש בכך שהמלה עומר באה מהשרש עמר שאחת המשמעויות שלו היא שימוש, כמו בפסוק "והתעמר בו ומכרו"). והנה חז"ל אומרים "גדולה שימושה יותר מלימודה" – כיון שהשימוש מבטא התקשרות עצמית שהיא המאפשרת אחר-כך גם את הקליטה בדרך הלימוד.
את "החפץ הגדול" למתן-תורה שאנו מטפחים בימי ספירת העומר, ראוי לבטא במבצעים מעשיים של קירוב לתורה ומצוות, בחינת "שימושה של תורה" שגדולה מלימודה.
מתוך שיעור ח' אייר תשע"ב
