מתחילת מלחמת חרבות ברזל אנחנו עדים לתופעה חדשה: קציני צה"ל אומרים למשפחות ששכלו זה עתה את יקיריהן כי יש להן הזדמנות חד פעמית לקחת זרע מהחלל לטובת ילודה בעתיד. ואם לא די בכך, הם גם לוחצים על המשפחות לעשות זאת בפועל. ולא מדובר רק בהצעה תאורטית. חיילים ששרתו במחנה שורה סיפרו כי קיבלו פקודות להוציא גופות מן המקררים ולשלוח אותן לבתי חולים כדי להוציא זרע. אבל כדי להבין את עצמת האירוע אין דרך אלא להסביר את המשמעות הגרפית של האקט הזה: מדובר בכריתת אשך של חלל צה"ל. בגדר הלכתי פשוט זה נקרה חילול כבוד המת. מעשה שנחשב חמור מאוד.
"זו סוגיה רגישה וכואבת", אומר הרב יעקב יקיר, ראש בית המדרש לתורה ומדינה. "מדובר בהורים שכולים, שחרב עליהם עולמם, חלקם אפילו דתיים ומסורתיים, שלא באו לקדם אג'נדות, אך הם מרגישים שאם ישתמשו בזרע יהיה לבנם קיום והמשך, ואם לא - הוא נגמר. זה רגש חזק, ואפשר להבין אותו. אך התוצאה: חלק גדול מהלחץ לקדם חקיקה שתתיר לשאוב זרע מחללי צה"ל מגיע מהורים שכולים".
הצעת החוק לא נולדה היום. לפני שנה וחצי קידמה אותה חברת הכנסת רביטל סויד ממפלגת העבודה, ובארגון תורת המדינה החליטו להתעמק בה. "גילינו שמאחורי הצעת החוק הזו עומד ארגון משפחה חדשה, המקדמת תאי משפחה מכל זן ומין שאינו המבנה המסורתי של אבא ואמא. הם ראו בהצעת החוק הזו סטארט-אפ. הזדמנות לייצר בנק זרע יוקרתי ומכובד, שאינו בנוי על תורם אנונימי אלא על המאגר האיכותי של חללי צה"ל".
מבחינת ארגון משפחה חדשה הרווח כפול ומכופל: תרומת זרע מכובדת, מיתוג העניין כאלטרואיזם לטובת חללי צה"ל והנצחתם, ואולי אפילו מימון מקופת משרד הביטחון, שכן הנולד הוא יתום צה"ל. בכך קיוו יהיה לראשונה מיסוד חוקי למשפחה האלטרנטיבית האולטימטיבית.
ומה המצב היום? החוק בישראל אוסר לשאוב זרע מחלל או לקחת מגופתו כל חלק ללא הסכמתו המפורשת. אך למרות החוק הברור, כבר יותר מעשרים שנה היועץ המשפטי לממשלה מתיר באמתלות שונות ומשונות לבצע שאיבת זרע, וזאת על סמך הנחת היסוד – שאינה מעוגנת בחוק – שככל הנראה הנפטר היה מסכים לכך.
"גם אחרי ששואבים כבר זרע מנפטר, זה לא פשוט להשתמש בו", מסביר הרב יקיר. "יש צורך להתייצב בבית המשפט ולקיים דיון משפטי ממושך ויקר, ולהסביר למה לדעתך מותר לך להשתמש בזרע הזה ומדוע זה מבטא את רצונו של הנפטר. כלומר, כל האומדנות שהיועמ"ש העריך בקלות יתרה נעשים מסובכים יותר בבית המשפט".
כל זה היה נכון עד המלחמה האחרונה. כעת גם בית המשפט החל מאמץ את עמדת היועמ"ש בלי להקשות על המשפחות השכולות. "רק לאחרונה קבע בית המשפט כי לאם של האחיין של איזנקונט יהיה מותר לעשות שימוש בזרעו, מכיוון שהוא סיפר לחבר שהוא רוצה להקים משפחה".
החוק של משפחה חדשה הגיעה לידיעתו של מיכאל פואה, יו"ר בוחרים במשפחה, והוא יצא למאבק לבלימת החוק. פואה דרש שהחוק יחייב את הסכמתו של הנפטר מכאן והלאה, ורק בהוראת שעה יתירו להורים השכולים להשתמש בזרע שכבר נשאב. לדבריו, המצב הנוכחי פרוץ כל-כך עד שיוזמת החוק המקורי, חברת הכנסת מרב בן ארי, החליטה לוותר עליו בטענה שגם ככה בג"ץ עושה לה את העבודה ומתיר לעשות שימוש בזרע בלי כל מגבלה.
על המדוכה יושבים היום ארגונים שכולם מהציונות הדתית: תורת המדינה, מכון פועה, איש הציבור מיכאל פואה וחברת הכנסת מיכל וולדיגר (ציונות דתית), שהניחה את הצעת החוק החדשה על השולחן ומקדמת אותה במרץ.
"לפי התורה הדבר אסור", קובע הרב יקיר, ראש מכון תורת המדינה. "רוב ככל הפוסקים סבורים שלקיחת הזרע, וקל וחומר כריתה של האשך, אסורים מן התורה משתי סיבות עיקריות: המת הוא הקדש ואסור בהנאה, ושאיבת הזרע וכריתת האשך הם מעשה ניבול. אך גם אם שאיבת הזרע הייתה מותרת, יש איסור בהזרעתו לפנויה".
אך למרות הבעייתיות הגדולה, החוק מקודם על ידי וולדיגר בשיתוף מכון פועה, מתוך הבנה שהנושא פרוץ גם כך וצריך לנסות לצמצם נזקים. בתורת מדינה מותחים ביקורת על מכון פועה, שאינו נוקט במדיניות ציבורית מתאימה ואינו מבין את גודל האירוע. "כולם מודים שהיה רצוי לאסור את הדבר בחוק", טוען הרב יקיר. "ולכולם ברור שאין זו דרכה של תורה. גופו של נפטר הוא כהקדש, ויש להניח לו לנוח על משכבו בשלום. וכדברי הנביא: ונתתי להן בביתי ובחומותיי יד ושם טוב מבנים ומבנות. רוצים להנציח את המת? יש עוד הרבה דרכים. אבל לא בהקמת זרע מן המת, שעל פי רוב הפוסקים כלל אינו מיוחס לו, ושהשימוש בו כרוך באיסורי הנאה ובפגיעה במבנה המשפחה".
"אני לא מכיר", אומר הרב יקיר. "הרב אוירבך והרב אליהו – אוסרים. הרב דב ליאור והרב יעקב אריאל אוסרים גם הם. הסוגייה הזו אינה חדשה. אומנם היו שני מאמרים בתחומין בכרך מ"ד, אחד פרי עטנו ואחד של מכון פועה. במאמר של מכון פועה נטען כי אפשר לעקוף את בעיית ניבול המת אם המת יסכים לשאיבת הזרע בחייו, ואז אין בכך ניבול אלא מילוי רצונו של המת. אולם אנו סבורים שניבול המת אינו תלוי ברצונו ובדעתו של המת. האדם אינו בעל הבית על גופו, אלא שומר עליו בתורת פיקדון".
ההיתר של מכון פועה הוא בדיעבד ומתבסס על פרשנות מחודשת למושג ניבול, אך מתעלם מבעיית ההקדש ומהחשש לכריתת אשכים. "ברור לנו כי במציאות תהיה גם כריתת אשכים, ברמה כזו או אחרת, כמו שכבר קרה במחנה שורה", אומר הרב יקיר.
הרב שאול ישראלי קבע שני עקרונות לחקיקת חוקים שאינם תואמים את רוח התורה. ראשית, שיהיה ברור בחוק שהמטרה היא למעט באיסור. ושנית, שלא תהיה מראית עין כאילו התרנו את האסור.
"כשבחנו את הצעת החוק הנוכחית", מספר הרב יקיר, "ראינו שהיא לא עומדת בשני הקריטריונים שקבע הרב ישראלי: היא לא בהכרח ממעטת באיסורים, והיא יוצרת רושם שהדבר מותר לכתחילה. בדברי ההסבר כתוב בחגיגיות: 'אילן אילן במה אברכך' ואחרי כן מוזכר שהצעת החוק נכתבה בסיוע מכון פועה. הרושם העולה למקרא הצעת החוק הוא שברגע שיש הסכמה מדובר במצווה, מעין תרומת איברים.
סעיף בעייתי נוסף בחוק קובע שכל חייל יקבל הודעה השואלת אותו האם ירצה שישתמשו בזרעו אם חס וחלילה ימות. "למה זה טוב? אם המטרה למעט באיסורים, הרי שהסעיף הזה רק יגביר. יהיה על זה קמפיין שלם שילחץ על כל החיילים לחתום".
אני משוחח עם הרב מנחם בורשטיין, ראש מכון פוע"ה, כדי להבין את עמדתו. "אתה צריך לדעת דבר אחד", אומר לי הרב בתחילת השיחה, "אנחנו מתנגדים לכל הרעיון של הולדת ילד כנר זיכרון. וגם הלכתית זה לא פשוט, אבל אם לא נחוקק את החוק הזה המצב יהיה גרוע פי כמה".
אין חשש שיראו בסיוע שלכם היתר לכתחילה? למה לא לכתוב בחוק שהדבר אסור?
"חס וחלילה. אנחנו נכנסנו לנושא הזה אך ורק כי האלטרנטיבה חמורה יותר. החוק בא לצמצם את שאיבת הזרע רק למקרים שהייתה הסכמה מראש, ולא כמו היום שכל קרוב משפחה יכול להחליט על דעת עצמו שהוא מעוניין בזרע של הנפטר. אנחנו מסתמכים על דעה מקלה המתירה לשאוב זרע כאשר זה נעשה בהסכמת המת, אבל זה לחלוטין לא לכתחילה".
על החשש מאיסור הנאה מהקדש עונה הרב שיש פרוצדורה של שאיבת זרע שלא מחייבת לכרות איבר "לפי הצעת החוק שאיבת הזרע תהיה רק בהסכמה של הנפטר ותבוצע לפי ההלכה ובהשגחה צמודה כדי למנוע טעויות".
גם את הטענה שאדם לא יכול להתיר את ניבול גופו הרב לא מקבל וטוען שהמצב שבו אדם מביע את הסכמתו מראש לשאיבת זרע אינה דומה למצב שבו אדם מבקש חלילה לעשות המתת חסד לגופו.
בנושא אחד הרב בורנשטיין כן שותף לדאגה לנזק שהחוק כפי שהוא מנוסח כעת יכול לגרום והוא שבשם החוק הזה יחליטו מחר רווקות להביא ילד מחלל צה"ל, ועוד יראו בזה מצווה גדולה.
בעניין הזה הוא מסכים שבהחלט צריך לנסח את החוק באופן שיהיה ברור שכל ההליך הרגיש הזה אין בו שום דבר כדי להתיר לרווקה להביא ילד מחלל צה"ל.
כשאני מדבר עם ח"כ מיכל וולדיגר היא משוכנעת שהחוק הזה יסתום פרצות ולא יצור פרצות חדשות. אולם כשאני שואל אותה מדוע לא מופיעות בחוק ההסתייגיות הנדרשות כדי לא למסד בחוק מצג שווא כאילו ההלכה מתירה את ההליכים האלה מלכתחילה, היא טוענת ש"אין לכך מקום בחוק'. ומה עם דברי ההסבר לחוק ששם לכל הפחות ניתן להרחיב ולסייג כדי לא למסד חלילה דעות שההלכה מתנגדת אליהן? וולדיגר ממעטת בחשיבותם של דברי ההסבר של החוק וטוענת שגם אם היה אפשר לנסח אותם טוב יותר,. בסופו של דבר חשוב לה שהחוק יהיה כהלכה: 'אני לא אחוקק חוק שהוא חד משמעי אסור'.
בעניין הזה לוולדיגר יש גם מסר מרגיע: "חשוב לי שהחוק הזה יהיה בהסכמה של הרבנות הראשית ואני לא אקדם אותו בלי הסכמה שלהם, לפחות הסכמה שבשתיקה. אמרתי להם אם אתם תברחו מעיסוק בנושא הנפיץ הזה, הם יהפכו ללא רלוונטיים".
הצעת חוק כבר נמצא על שולחן הכנסת ועברה כבר כמה גלגולים. אך נדמה שחסרה כאן הובלה תורנית שתצא באמירה ברורה איך נכון לנסח את החוק, מה המשקל ההלכתי של כל דעה ואיך אפשר לוודא שלא תצא מהחוק הזה תקלה.
