לכבוד שבת קודש - שו"ת עם הרב יצחק גינזבורג

מה היחס למדינה? מה עדיף, התנחלות או גירוש הגויים? מה החידוש בתורת הבעש"ט? האם אפשר בלי צדיק? זאת ועוד בשאלות ותשובת עם הרב יצחק גינזבורג שליט"א, ראש מוסדות גל עיני ונשיא תנועת דרך חיים • מוגש לקראת שבת קודש פרשת אחרי-מות

מה החידוש הגדול של הבעל שם טוב ותנועת החסידות?

מורנו הבעש"ט אמר על עצמו שנשמתו ירדה לעולם כדי להחדיר חיוּת בעם ישראל, שהיה שרוי בעלפון עמוק, בגלות הגוף והנפש. ידוע שכאשר מישהו מתעלף יש סגולה להקיץ אותו בכך שלוחשים לו באוזן את שמו, וכך מסבירים שהקב"ה כביכול לחש לעם ישראל את השם שלו – ישראל – בכך שהוריד לעולם את נשמת רבי ישראל בעש"ט. תנועת החסידות היא התחדשות פנימית ואמיתית של עם ישראל, לקראת הגאולה השלמה, וההתחדשות הזו מקיפה את כל תחומי החיים.

אם בכל זאת רוצים לומר "על רגל אחת" את החידוש של הבעש"ט, ראוי להזכיר שתי נקודות עיקריות: ראשית, גילוי המעלה העצומה של עם ישראל, וכל יהודי באשר הוא, "כל אשר בשם ישראל יכנה" (כרמוז בשמו של רבי ישראל בעש"ט כנ"ל), שלכל אחד נשמה אלוקית, "חלק אלו-ה ממעל ממש". וכמו שביאר הבעש"ט את הפסוק "כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה' צבאות" – "כמו שהחכמים הגדולים ביותר אף פעם לא ישיגו את גודל אוצרות הטבע, שטבע השם יתברך בארץ, ש'הכל היה מן העפר', כך לא יכול אף אחד להשיג את האוצרות הגדולים הנמצאים אצל יהודים, שהם חפצו של הקב"ה" (מובא בלוח "היום יום" לי"ז אייר).

הנקודה השניה היא האמונה האיתנה בהשגחה פרטית של הקב"ה על כל יצוריו, על כל פרט ופרט במעשה בראשית ובמה שמתרחש בעולם בכל עת. ולא רק שיש השגחה על כל פרט, אלא שכל פרט ופרט נוגע לתכלית הכוונה של בריאת העולם, "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים", ולהביא לימות המשיח.

האם זה בכלל משנה איך מגיעים ליעד של להיות יהודי שהולך בדרך התורה?

נכון ש"המעשה הוא העיקר" – כלשון השגורה אצל הרבי מליובאוויטש שהדגיש מאד את חשיבות המעשה, הן לעצמו והן בקירוב רחוקים. העיקר הוא להיות יהודי ירא-שמים, יהודי של שלחן-ערוך, מתוך קבלת עול פשוטה. אבל לא די במעשה לבד, "מצוה בלא כוונה כגוף בלא נשמה" (כמו שאמרו כבר הראשונים), ועיקר עבודת השם היא בנשמה, כמו שכתוב בזוהר שהיראה והאהבה הן כמו שתי כנפיים שבלעדיהם גוף המצוה אינה יכולה לעלות למעלה, וכן ידוע שעבודת השם צריכה להיות מתוך שמחה. החסידות מוסיפה את הנשמה הפנימית הזו, ובכך היא מעניקה חיות גם לרובד של המעשה. קל וחומר כשמדברים על מצוות שהן "חובת הלבבות" כמו מצות אהבת ה' וידיעת ה' – שאי אפשר לקיים אותן כראוי ללא תורת החסידות.

האם בהתבוננות בספרי החסידות שלפני מאה ומאתיים שנה, מהתניא, עד השפת-אמת, מהקדושת-לוי עד כתבי חב"ד, רואים ש"כולם מרועה אחד ניתנו", דהיינו מגלים את המוצא המשותף, או שאלה נהרות שונים שיצאו מאותו מעיין, אבל התרחקו זה מזה? מה החידוש המיוחד בחסידות חב"ד לעומת שאר ענפי החסידות?

ודאי שכולם "מרועה אחד נתנו", ולמרות שיש סגנונות ודגשים שונים, הרי אפשר וניתן להרגיש את המקור המשותף לכולם, כולם יוצאים מ"נהר יוצא מעדן" – המעיין החי של מורנו הבעש"ט הקדוש וממשיכו העיקרי הרב המגיד ממעזריטש נ"ע.

אמרנו שהחסידות היא עבודת ה' עם הנשמה, ויש בזה הרבה חילוקי מדרגות. בכללות, יש שתי דרכים עיקריות, המשלימות זו את זו: יש את העבודה עם המדות עצמן, אהבה ויראה (שהן עיקר המדות ומהן מתפשטות כל השאר). לכל יהודי יש מדות טבעיות קדושות, בנפש האלוקית שבו, שהן ירושה לנו מאבותינו אברהם יצחק ויעקב – משהו טבעי שגנוז בנשמה, בתוך ה"ארץ חפץ" של היהודי. בלשון החסידות, המדות האלו נקראות בכללות "אהבה מסותרת", והעבודה שלנו היא לעורר את האהבה הזו, להוציא אותה מההסתר ולגלות אותה בפועל בתוך הלב כתנועה של רגש והתלהבות דקדושה (וכן בנוגע ליראה). זה עניין משותף לכל גווני החסידות.

הדרך השניה היא כאשר הרגש נולד מתוך התבוננות שכלית. זהו החידוש של חסידות חב"ד – כמו שמודגש בראשי התבות חכמה בינה ודעת – יחסית לשאר הזרמים בחסידות שפחות הדגישו את זה. אמנם ההתבוננות השכלית מצד עצמה היא 'קרה' כביכול, אבל מתוכה נולד רגש אמיתי ומתוקן, לב יהודי חם ופועם. לכן יש חשיבות גדולה שהחסידות תהיה גם כעניין שלומדים אותו, לא רק רגש ולא רק אורח-חיים של הנהגות מעשיות, ולכן בחב"ד יש מקום מרכזי ללימוד כסדר של ספרי ומאמרי חסידות, מאדמו"ר הזקן בעל התניא ועד הרבי, לימוד של התבוננות אלוקית בהעמקת הדעת, שמולידה את מדות הלב, עולם של רגש קדוש. כך מוסבר בקבלה ובחסידות שהשכל הוא כמו אבא ואמא (חכמה ובינה), והרגשות שנולדים מהשכל הם הבנים.

הדרך הראשונה היא "דרך קצרה" כיון שהיא עוסקת ישירות בלב ומעוררת אותו, ואילו הדרך השניה היא כמו "דרך עוקפת" שמגיעה אל הלב דרך השכל. אבל אדמו"ר הזקן מסביר שהדרך הזו היא "דרך ארוכה שהיא קצרה" (כמעשה הידוע בגמרא), והיתרון שלה הוא שכך מגיעים בסופו-של-דבר להתעוררות פנימית יותר של הלב, "פנימיות הלב". מה שאין כן בדרך הראשונה שיכולה להישאר ברובד החיצוני יותר של הלב.

והאם ניתן לחבר בין הדרכים?

אנחנו היום בדור העשירי לבעש"ט. תמיד יש קשר מהותי בין הראשון לעשירי – כמו בעשר הספירות שנאמר בהן "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן" – וכן היום זו משימה חשובה לגלות את השרש המשותף בענפים השונים בחסידות. החיבור בין חב"ד לחסידות הכללית, הוא כמו חיבור בין אורות וכלים. כל החסידות היא אור גדול, כידוע שהבעש"ט היה אוהב אור ואף הורה להוסיף נרות במקום בואו. אור בגימטריא רז, וצריך לגלות את הרז והסוד הפנימי בכל יהודי. כך גם בכל הספרים של גדולי החסידות יש אורות גדולים, כמו שאפשר להרגיש כשלומדים למשל קדושת לוי או נעם אלימלך, ועוד ועוד – וכן התוצאה של התלהבות הלב לעבודת ה' היא בבחינת אור, שמדות הלב מאירות ומזהירות (כמו בעבודת המדות בספירת-העומר שמתחילה כעת). אבל כדי לקלוט את האורות בצורה מסודרת ומיושבת צריך כלים, ואת זה נותנת חסידות חב"ד.

כדי להמחיש את המושגים של אורות וכלים, אפשר לתת משל פשוט מהעולם שלנו: אנו יודעים שיש בחלל האויר המון גלי רדיו, אבל רק אם יש את המכשיר הנכון אפשר לקלוט אותם ולתת להם משמעות מובנת. כך גם ההשכלה בדרך של חב"ד יכולה לתפוס ולפרש נכון את האורות שיש בספרי החסידות הכללית.

עוד נקודה שקשורה לזה היא החידוש המיוחד של חסידות חב"ד בחיבור בין המושגים מהקבלה, ובפרט מהאר"י הקדוש, עם המושגים של החסידות, כמו הלשונות המיוחדים והמקוריים של הבעש"ט. גם בזה, אפשר לומר שיחסית המושגים של הקבלה הם כמו כלים – כפי שהם נראים, במבט ראשון, כמו 'טכניקה' יבשה – והמושגים של החסידות הם כמו אורות, שמורגשת בהם החיות והנגיעה לנפש האדם. דוגמה פשוטה: אם בקבלה מדברים כל הזמן על חסד וגבורה, ומקבילים אותן ליד ימין ויד שמאל, הרי בחסידות מדגישים שפנימיות החסד היא האהבה ופנימיות הגבורה היא היראה (ואלו כבר מדות בנפש). צריך להמשיך את החיבור הזה בין קבלת האר"י לתורת הבעש"ט, וכך יש הפריה הדדית שמגלה עוד ועוד משמעויות ועומקים, ממש עד אין-סוף. למשל: אם יש בספרי החסידות כמה הסברים על עניין מסוים, אפשר לתפוס אותם כמו מבנה גדול עם חלקים שונים, המשלימים זה את זה, בעזרת המושגים של הקבלה – הסבר פלוני קשור למדת החסד והסבר אחר קשור ומבטא את מדת הגבורה, וכיו"ב. וברוך ה', אנו משתדלים היום ללכת הרבה בדרך הזו (ובלשון המקובלת, לעשות 'פרצוף' מהתורות).

דברתם על עבודת ה' ועל לימוד חסידות. מה עם הנושא של הצדיק, האם כדי להיות חסיד צריך עקרונית גם רבי, או שרבי הוא כמו מוצר לוואי שאפשר גם בלעדיו?

כדי להיות חסיד צריך רבי! הרבי הוא "נשמה כללית", "צדיק יסוד עולם", "עמוד אחד שעליו העולם עומד", וכמו שמוסבר בספר התניא שנשמות כל הדור נמשכות מנשמות "ראשי אלפי ישראל", צדיקי הדור. יש גם את המושג החשוב של "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" – נשמת משה רבינו, "רעיא מהימנא", חוזרת בכל דור ודור ומתלבשת בצדיקים שבדור הזה. ההתקשרות של יהודי לקב"ה עוברת דרך הצדיק – וכמו שמוסבר בעומק בספרי החסידות, שהצדיק אינו כמו "ממוצע המפסיק" בין היהודי לה', ח"ו, אלא "ממוצע המחבר", כמו שכתוב "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו" – ומפרשים חז"ל "שכל המאמין ברועה ישראל כאילו מאמין במי שאמר והיה העולם", כיון שלצדיק יש את התכונה של בטול וכולו מצביע כלפי מעלה ומחזק את האמונה בה'.

בהחלט יתכן שיש הרבה דמויות שאדם מושפע מהם – יש מי שהוא "משפיע רוחני" שלו, המדריך אותו בעבודת השם, יש מי שמהווה דוגמא של גבורה ומסירות-נפש, ויש מי שמהווה מופת של צדקות ואהבת-ישראל וכדו' – אבל, סוף כל סוף, לכל אחד צריך שיהיה רבי שהוא מקושר אליו והולך בדרכו. נכון שיש הרבה ספרי-קודש מדורות קודמים, שאפשר ורצוי להיות דבוק בהם – וכמו שאמר אחד הצדיקים שלכל אחד צריך להיות גם רבי בעולם האמת – אבל צריך רבי שהקב"ה נתן לנו בדור הזה, "אין לך אלא שופט שבימיך", ואפילו יפתח בדורו כשמואל בדורו.

יש תחושה שהחסידות הממוסדת הפכה למשהו אחר, קהילות עם מנהיג, עם לבוש אחיד, פרנצ'ס ומחוייבות כמעט חוזית לקהילה כולל תשלום מיסים קבוצתיים – זה בוודאי עוזר ליהודים להישאר שומרי מצוות, אך האם זה בכלל קשור לחסידות? מה המסר המיוחד של החסידות לדור שלנו?

ודאי שיש ערך חשוב ביותר לקיום מסגרת שמסייעת לשמור על חיי תורה ומצוות. ידוע ש"חסידים הם משפחה אחת", והקהילה החסידית נותנת תחושה חשובה של שייכות (שזה דבר לא מצוי בכלל בעולם המודרני המנוכר). לא סתם החסידות מדגישה את העניין של אהבת-רעים ודיבוק חברים, ולהרבות בהתוועדות חסידים בשבת אחים גם יחד, "אז נדברו יראי הוי' איש אל רעהו". גם כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש ראה עניין גדול לשמור על המסגרות הקיימות של חצרות החסידים.

עם כל החשיבות למסגרת הקהילתית, עיקר החסידות היא התוכן של עבודת ה' שממלא אותה. גם במובן הזה החסידות חיה וקיימת, אבל זה תלוי בעבודה! גם זה לא דבר חדש, כבר לפני הרבה שנים זעקו גדולי החסידות על תופעות של חיצוניות ודרשו מהחסידים להתמסר לעבודת ה' פנימית ואמיתית. לא נכון לומר שפעם החסידות היתה עניין לרבים והיום ליחידים, תמיד החסידות שייכת יותר למי שמשקיע בה יותר. המסגרת הקהילתית נותנת כלי עם הרבה דברים טובים, אבל מה עושים עם זה – תלוי בהשקעה של כל אחד. הכלל הגדול הוא "יגעתי ומצאתי תאמין" – מי שיגע זוכה בע"ה למצוא אוצרות. ויש הרבה מדרגות של השקעה, זו למעלה מזו, כמו שאומרים חז"ל שמה שכתוב (בפרשה שניה של שמע) "ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם" זה נקרא "אין עושים רצונו של מקום" יחסית למה שכתוב (בפרשה ראשונה של שמע) "ואהבת... בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".

מכל מקום, ביחס למסגרת הקהילתית,  צו השעה הוא לא להסתפק בשימור הקיים. שימור הקיים הוא בעיקר "סור מרע", אבל היום "אכשר דרא" ללכת בדרך של "עשה טוב", בקו החסד, להשפיע ולהאיר את התורה והיהדות מעבר לדל"ת אמות של המשפחה והקהילה. זו הדרך של הרבי מליובאוויטש, כמו בסיסמה "ופרצת": לצאת ולקרב יהודים לאביהם שבשמים, מתוך תחושת שליחות, כמו אברהם אבינו שהלך וקרא בשם ה', ולא לחשוש יותר מדי מלבוא במגע עם העולם. כמובן שאין הכוונה חלילה להקלות בשמירת מצוות, ולא לוויתור כהוא-זה מהקפדה על קלה כחמורה, בדרך חסידית של הידור מצוה – אלא שמתוך התקשרות איתנה לתורה ומצוות אפשר לצאת ולהשפיע מבלי להתקלקל, מתוך בטחון בסייעתא-דשמיא שמלוה אותנו.

יש היום התעניינות ב'חסידות' גם במקומות שלא ממש מדקדקים במצוות, האם יש לזה ערך?

ביחס למי שמדקדק במצוות קבעו חז"ל "מתוך שלא לשמה בא לשמה", וכיוצא בזה גם ביחס למי שרחוק בינתיים משמירת תורה ומצוות – חזקה שאור התורה יפעל עליו לקרב אותו, "המאור שבה מחזירן למוטב". היום אנחנו נמצאים בדור של תשובה, וב"ה יש צמאון גדול לדבר ה', ורואים בחוש איך מתוך השפעת דברי תורה וחסידות לציבור רחב חוזרות נשמות קדושות לכור מחצבתן.  אבל צריך להבהיר שכאשר אנו מלמדים תורה לאנשים הרחוקים מתורה, חלילה לשנות משהו מהאמת של התורה.

אנחנו רוצים לעבור לנושא קצת אחר – היחס למדינה, נושא "בוער" במיוחד בדור שלנו. האם חשוב לעסוק בזה, ומה דעת הרב בעניין?

העיקר הוא להכיר באמת הפשוטה, שהמדינה בצורתה הנוכחית היא "לא זה" – לא בשביל מדינה כזו ציפינו וחיכינו בכל הדורות, התגעגענו והתפללנו "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים". מבחינת ההלכה יש תוקף מסוים להנהגת הציבור והחברה בכל מקום ובכל זמן, כמו "שבעת טובי העיר" וכדו' – וזהו נושא שצריך להתברר היטב אצל פוסקי ההלכה, בלי קשר לשיטה ואידיאולוגיה מסוימת – אך בכל מקרה פשוט וברור שהנהגת הציבור צריכה להיות מבוססת על התורה. אם זה חסר, היסוד הוא רקוב.

אך צריך להוסיף כאן משהו, שעדיין לא מספיק אומרים אותו. לדעתנו, ציבור יראי-השם אינו צריך כיום לשבת בחיבוק ידיים, לתת למדינה להתנהל באין מפריע ורק לשמור על "האינטרסים הדתיים" (מבלי לזלזל בחשיבות הפעילות של שליחי הציבור בנושא). אלא לנקוט עמדה יוזמת ופועלת למען הדבר האמיתי שאנו רוצים, במיוחד לאחר שהגענו, בהשגחת הקב"ה, למציאות כזו שציבור יהודי כה גדול זוכה לשבת בארצנו הקדושה (כשאיפת תנועת החסידות מתחילתה לעלות לאה"ק). בתחילת התנועה הציונית אמר הרבי המהר"ש שאילו ראשי המהלך היו חורתים על דגלם את הפסוק "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'", הוא היה מצטרף עם אלפי חסידים.  כלומר, מצד האמת רצוי להקים לכתחילה את מדינת התורה, שהרי ביהדות יש לא רק שבת וכשרות אלא התייחסות להנהגת הציבור עד "הלכות מלכים ומלחמות". אלא שצריך לבחון מה ניתן בפועל לעשות ולמה ניתן להצטרף. לכן כיום ראוי שהעוצמה הרוחנית והמעשית של הציבור הדתי תהיה מופנית לכיוון הזה: ראשית, לחשוב ברצינות איך צריכה להתנהג מדינה מתוקנת לפי התורה, אילו היו "המפתחות בידינו", איך היהדות צריכה לנהל את משרד האוצר ומשרד הבטחון וכדו'. ושנית, לפעול כדי שהמפתחות יהיו בידינו, דבר שבאמת אינו כה רחוק.

נראה לנו שבנושא הזה אפשר ליצור אחדות אמיתית בקרב ציבור רחב של יראי ה' מכל הגוונים, שמבלי להביט על סוג הכובע והלבוש, יכולים להתאחד סביב השאיפה לתקן את המציאות הציבורית באה"ק וליצור בע"ה חברה יהודית המתנהלת לפי התורה. יותר מזה, אם נצייר בטוב-טעם את החזון הנכון של מדינה יהודית מתוקנת, הראויה לשם הזה – לפי התורה וההלכה, ובהסברה של פנימיות התורה – הדבר ימצא חן גם בעיני יהודים הרחוקים לעת-עתה מתורה ומצוות, והם יראו שיש בתורה מענה אמיתי לכל הבעיות האקטואליות. כדאי להזכיר שתלמידים שלנו הקימו לאחרונה את תנועת "דרך חיים" שעוסקת בנושאים אלו, מתוך קרוב הדעת בין הציבורים השונים.

השיבה לארץ ישראל אינה יכולה להשאיר אותנו אדישים, שהרי זה פלא בקנה מידה של דורות, מצד אחד, מצד שני אנשים ריקים מתורה ומצוות מנהלים אותנו, איך מתייחסים לזה?

ראשית, לא תמיד אנחנו מבינים את התוכניות של הקב"ה. אנו לא מנהלים לו את התוכניות, וטוב שכך... "בהדי כבשי דרחמנא למה לך", והרבה פעמים הקב"ה מצמיח דברים גדולים דרך פעולות "חשוכות", כמו שאמרו חז"ל על הפסוק "נורא עלילה על בני אדם" – יש איזו תכנית וטעמים נעלמים שמתגלים דווקא בדיעבד ולאחר זמן. כמובן שאנחנו מצדינו צריכים ללכת רק בדרך הישרה, כפי התורה והמצוות, אבל ה' לפעמים מוביל בדרכים עקלקלות, ויש בזה סודות גדולים. כך למשל: לנו אסור לנתוץ אבן מבית המקדש, אבל ה' מחריב את המקדש כולו, ודווקא על-ידי החורבן נבנה אחר כך בניין בדרגה גבוהה יותר, ואז מתברר שהחורבן היה בבחינת "סותר על מנת לבנות", ו"אין הקב"ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה".

גם בדורות שלנו, התרחש חורבן נורא של היהדות בגולה, הן ברוחניות והן בגשמיות, אבל אנו מאמינים ש"כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד", ובסוף תצמח מזה טובה גדולה שממש אין לשער. נראה שבדור שלנו, אפשר כבר לראות התחלה של טעם להנהגת ה', כמו שננסה להסביר:

בהתייחסות לכל אותם יהודים שהתרחקו מדרך התורה בדורות האחרונים, והיום מהווים חלק ניכר מהעולם היהודי, מיסודות היהדות (כפי שמודגש במיוחד בחסידות), להאמין שבסופו של דבר "לא ידח ממנו נדח", "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל". והיום ברוך ה' כבר רואים בעינים את התהליך הנפלא של התשובה שהולך וגובר. הקב"ה רוצה שבגאולה יהיה תפקיד חשוב דוקא לבעלי תשובה, כמו שכתוב בזוהר שמשיח קשור דוקא לעניין של התשובה. לכן אפשר להבין בדיעבד שכל התהליך של עזיבת התורה מצמיח את החידוש הנפלא של בעלי התשובה, כמו שכדי להצמיח את העץ יש צורך בריקבון של הזרע. שוב, אלו דברים עדינים, אבל העיקר הוא למעשה, להבין שבמציאות הקיימת הקב"ה דורש מאיתנו שנעשה מהפכה טובה, נקרב עוד יהודים לתורה ונקרב את עצמנו לתורה.

שימת הדגש על ישוב הארץ היא לדעת הרב צעד נכון? בהמשך לכך: מה דעת הרב על מסירת שטחים אם יתברר כי אכן ניתן להגיע לשלום אמת ולחסוך חיי יהודים (דבר שבינתיים כנראה לא מציאותי)?

צריך להסתכל על ישוב הארץ מתוך מבט של תורה, כחלק ממכלול של חיי יהדות מלאים. החשיבות של ארץ ישראל וקדושתה אינן המצאה של מישהו בדורות האחרונים, אלא קבועים בכל חלקי התורה, ובמיוחד בפנימיות התורה, הקבלה והחסידות. אך צריך לדעת ש"מפני חטאינו גלינו מארצנו" וממילא השיבה לציון צריכה להיות חלק מתהליך כולל של תשובה, להתקרב לה' ולתורתו.

בנוגע למסירת שטחי ארץ ישראל לנוכרים, כדאי להבהיר את הדברים, כפי מה שעולה מדברי הרבי מליובאוויטש. יש כאן שלשה מישורים עיקריים: בנוגע לסכנה הבטחונית – לא מדובר רק על הערכת מומחים נכון לעכשיו, אלא על קביעה ברורה בהלכה (לפי שו"ע או"ח שכ"ט) שויתור לאויב במצבים כגון זה הוא מסוכן, ורק מגביר את התיאבון של האויב ומגביר את הסכנה. עקרונית, הנימוק הזה נכון לאו דוקא בארץ ישראל אלא בכל מקום ישוב יהודי, גם בחוץ לארץ. את המישור הזה הדגיש הרבי במיוחד, אבל הוא עצמו דיבר על שני מישורים נוספים:

המישור השני הוא שהקב"ה נתן לנו את ארץ הקודש בתור "מתנה טובה" (כלשון חז"ל), ובמיוחד בדור שלנו, שהקב"ה מצילנו מיד האויבים בניסים גדולים ובהשגחה גלויה לכל מי שעיניו פקוחות. על מתנת ה' אסור להיות כפויי טובה, כמו שאומרים בנוסח ברכת המזון שאנו מודים על "ארץ חמדה טובה ורחבה", ובפרט לא להיות כפויי טובה על המתנה שה' נתן לנו בדורנו. זהו נימוק נוסף שאין למסור חלקים מהארץ שה' נתן בידינו לידי נכרים.

והמישור השלישי: העניין של קדושת הארץ מצד עצמה, שמחייב אותנו להחזיק בה ולא למסור אותה לזרים. יש למשל את האיסור של "לא תחנם" – "לא תתן להם חניה בקרקע". יש כאלו שנזכרים באיסור הזה רק עכשיו לקראת שנת השמיטה, אבל כמו שיש הלכה פשוטה שאסור למכור קרקע בארץ לגויים, ודאי שהדבר נוגע למסירה של חלקים שלמים מן הארץ לידי גויים. מעבר לזה, יש את המצוה של "לא ישבו בארצך" (שלפי הרמב"ם זה השורש לאיסור מכירת קרקע), אבל אין כאן המקום להאריך בזה. צריך שבסוגיות כאלה תהיה "דעת תורה" ברורה, והדבר קשור למה שנאמר קודם שחייבים התייחסות תורנית אמיתית גם בנושאים של הציבור.

אחת השאלות החשובות: האם כל כך חשובה ההתנחלות או עדיף להתמקד בסילוק הערבים מהארץ, כי זאת הבעיה האמיתית ?

ראשית, צריך להבין שאילו היו מחזקים כראוי את ההתיישבות היהודית בארץ, היה בזה גם תרופת מניעה נגד התפשטות הנטע-הזר בתוכנו. ממשלה שפועלת כראוי למען עם ישראל ולפי תורת ישראל, היתה צריכה לפעול, בתור משימה לאומית, לעידוד התיישבות בכל חלקי הארץ שבידינו (דבר שהיה יכול להביא גם רווחה לבעית יוקר הדיור). אבל המציאות היא שתוך כדי שאנו מדברים, ברגעים אלו ממש, הממשלה שולחת שוטרים וחיילים להרוס בתים של יהודים בישוב יצהר – כמו שנעשה גם בהרבה ישובים אחרים – ואילו הכפרים הערבים מסביב, שתושביהם מנסים כל הזמן לפגוע בנו, מתפשטים באין מפריע.

נכון שסילוק האויבים מן הארץ הוא דבר שצריך להיעשות, אבל כשמדברים על תיקון מן השורש, צריך לחשוב לא רק על נקודה מסוימת אלא להציע מעין "תכנית מדינית" מקיפה וכוללת על-פי התורה, ובהשראה של פנימיות התורה. בספר שכתבנו על כך, הנקרא "תיקון המדינה", יש את הקוים הכלליים לתכנית כזו, ומתוך הדברים נאמר ממש בקיצור בהקשר שלנו: הצעד הראשון שצריך להעשות ביחס לארץ ישראל הוא הגברת האחיזה היהודית, הכרזת ריבונות על כל שטחי הארץ שבידינו, וחיזוק ההתיישבות היהודית. זה נקרא לפתוח בקו החסד.

מתוך שאנו מכירים ומצהירים שהארץ הזו שייך לעם ישראל – מכח מתנת ה' יתברך – יש יתר הצדקה ותוקף להלחם בתוקף במחבלים ובכל העומדים עלינו, כדעת תורתנו הקדושה שאומרת "הבא להורגך השכם להורגו", ולא לפי כללים של "מוסר מלחמה" מזוייף שבגללם מסכנים חיי יהודים יום יום ושעה שעה. הפעולה הזו שייכת למדת הדין והגבורה, והיא באה במקביל למדת החסד.

אחרי זה צריך לבוא תיקון מהותי מהיסוד של מערכת המשפט בארץ, להפסיק את חילול השם הנורא בכך שציבור יהודי גדול שם על עצמו ערכאות של "משפטים בל ידעום" במקום משפט התורה (התיקון הזה קשור לספירת התפארת, כידוע למי שמתמצא). לאחר מכן, צריך לפעול לעודד עליית יהודים לארץ ישראל, ובמקביל לעשות "טיפול שורש" באוכלוסיה הזרה בארצנו (זה מקביל לספירות נצח והוד, מבלי להכנס להסבר).

בכלל, אילו לא היו נותנים לערבים כאן תנאים טובים (עד כדי המושג המעוות של "העדפה מתקנת"), מסתבר שהרבה מהם היו עוזבים מרצונם את הארץ, כמו ההתבטאות של הרבי מליובאויטש שלאחר מלחמת ששת-הימים היה צריך לתת עשר לירות לכל אחד מהמחבלים בעיר העתיקה – כך הוא כינה את האוכלוסיה הערבית העוינת – כדי שיצא מהארץ... בכל מקרה, צריך שיהיה ניכר שיש הבדל בין אוהב לאויב, "עניי עירך קודמים. נכרי וישראל ישראל קודם" – כלפי יהודים אנחנו נוהגים בצדקה וחסד, שהרי הם אחים שלנו, וכלפי נכרים יש לנהוג יותר במדת הדין. כיוצא בזה, צריכה להיות העדפה ברורה בשוק העבודה לפועלים יהודים ולמי שמעסיק יהודים. בכל זה יש כמובן הרבה פרטים, והבאנו רק ראשי פרקים כדי להראות שבוודאי שיש פתרון אמיתי למצב לפי התורה. כדאי לקרוא בספר תיקון המדינה גם על התייחסות לתיקון החינוך, תורה ומדע ועוד דברים חשובים ביותר.

נכון שכל זה נשמע קצת כמו חלום... באמת קשה מאד לראות שהמדינה כיום מתקרבת לכיוון כזה. כדאי להזכיר מה שאמר הרבי מליובאוויטש, לפני 33 שנים, לאחר שנחתמו הסכמים למסירת חלקים מהארץ לנכרים, שכיון שיש בכנסת גם נוצרים ומוסלמים וכו' – והם מתיימרים לקבוע מה יהיה בגורל העם היהודי בארץ הקודש – הרי צריך לקיים בה את הפסוק "ונתץ את הבית" ולבנות בית חדש. כמובן, אין הכוונה להרוס כפשוטו או לנקוט באלימות, חס ושלום, אלא להמחיש עד כמה הריקבון במערכת השלטון הקיימת, ולהכיר בצורך לבנות משהו חדש ומתוקן.

בשעתו הרבי מליובאוויטש עורר על כך שהגאולה ממש אחר כותלנו, האם ראוי לחיות בהרגשה כזו או שיש סיכון בעודף הדגשת הנושא בגלל החשש לאכזבה של "הנחשלים בך"?

הרבי הדגיש את הדברים שכבר נמצאים בכל המקורות. זהו פשט דברי הרמב"ם ש"כל מי שאינו מאמין בו [במשיח] או מי שאינו מחכה לביאתו" הוא כופר. אם כן, זו שאלה שצריכה להטריד כל יהודי, בכל זמן: איך אפשר מצד אחד להאמין ולצפות ממש לביאת המשיח היום הזה, ואחר כך עובר היום ומשיח לא בא, ובכל זאת אני ממשיך להאמין באותו התוקף גם מחר?

כדי להבין את זה כראוי, נשתמש במושג החסידי של "נשיאת הפכים". ליהודי יש סגולה מיוחדת שהוא יכול לשאת הפכים, כמו שכתוב שבעבודת השם צריך להיות ממש בו-זמנית גם בכי וגם שמחה, כמו שכתוב בזוהר "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא". כך בנוגע לביאת המשיח – מצד אחד היהודי צריך להיות שמח באמונה חזקה ש"הנה הנה משיח בא", משיח אותיות ישמח. ומצד שני, צריך להיות "לבו דואג בקרבו" על המצב הנוכחי שמשיח עדיין לא בא בפועל, ולזעוק מעומק הלב "עד מתי?". מוסבר בחסידות שהדאגה החיובית היא בפנימיות הלב, כמו שנאמר על הקב"ה שהוא בוכה במסתרים על החורבן וגלות ישראל, אבל הנקודה הזו של הלב הנשבר עטופה בשמחה גדולה, שמחה של מצוה שפורצת את הגבולות והיא בעצמה מביאה את המשיח.

נסיים בעניין של משיח. חסידים נוהגים לאכול "סעודת משיח" בשביעי של פסח, ויהי רצון שנזכה לסעודת משיח כפשוטה, עם משיח צדקנו בראשנו במהרה בימינו אמן. חג פסח כשר ושמח לכל בית ישראל.

  מתפרסם בשבועון "שעה טובה" בעל אופי חרדי-ימני