שכחנו איך מדברים כראוי, הדיבורים שלנו חיצוניים ואף מלוכלכים. לכן אנו צועקים אאאאא... לאחר הבכי "מקרב איש ולב עמוק" בכי שלא ניתן להאמר במלים, אנו מתעוררים לקרוא ולזעוק אל אבינו מלכנו. מתוך התחושה שצעקתנו אכן נשמעת, ויש לה הד אצל המלך, מתעצמת התקוה, שהנה הנה הקשר קיים, ומתוך כך הופך הקול לתרועת המלכה חגיגית.
טעמים רבים ניתנו לתקיעת שופר. כבר נדפסו בסידורים עשרה טעמים לשופר מרבינו סעדיה גאון, וכמובן רבו ועמקו הטעמים בכוונות המקובלים קדושי עליון. כדי לא ללכת לאיבוד ברוב הכוונות, נסדר לעצמנו התבוננות פשוטה בכמה טעמים היוצרים רצף אחד:
בדברי חז"ל מפורש שהתרועה היא קול של בכיה. "יום תרועה" מתרגם אונקלוס "יום יבבא", ובגמרא מבואר שזוהי גניחה או יללה: גניחה היא "כאדם הגונח מלבו, כדרך החולים שמאריכין בגניחותיהן" – שברים. ויללה היא "כאדם הבוכה ומקונן, קולות קצרים סמוכין זה לזה" – תרועה. בפשטות, הבכי מבטא את ההכרה המפוכחת במצבי העגום, איפה אני ואיפה הייתי צריך להיות... לכן מר לי מר, ואני מתמוגג בבכי. זהו קול של תשובה שראשיתה בעצם ההבנה שאני לא במצב טוב. הבכי הזה אינו בכי מיואש של אדם אבוד, אלא בכי מתוך תודעה שה' שומע את בכיי, "ויבכו לפני ה'". לכן אין זה בכי של תפלות אלא בכי עם משמעות חיובית עמוקה ומטהרת.
מצד נוסף, קול השופר יכול להתפרש כקריאה. כמו שמובא בשם הבעש"ט ותלמידיו הקדושים:
"משל נאה לפני התקיעות, למלך ששלח בניו ידידיו למרחקים למדינה אחרת, ונשתהו שם ימים ושנים, ונתגרשו מעל שלחן אביהם, ודאג לבם בקרבם ליתן עצות לנפשם, באיזה אופן נאות להם להשיב אל מנוחתם ומדינתם אשר היה שם אהלם מתחלה, בחצר המלך פנימה, לשמוח ולהשתעשע בתענוג אביהם... אשר טוב להם אז מעתה. והתחילו לשלוח דיבורים של רחמנות אל המלך, אולי יכמרו רחמיו להשיבם אליו, ויהי כאשר שבו ונתקרבו לחצר המלך, ויראו את פני אביהם והנה איננו אליהם כתמול שלשום ומימים ימימה טרם שנתרחקו מעליו. והנה כל עוד שהרבו דבריהם בהתחננם, בדברי תפלה ותחנונים אולי יכמרו רחמיו כאב רחמן על בניו הנעימים, ואין קול ואין עונה. ויהי כאשר ארכו הימים, ואין מענה בפיהם, התחילו הבנים להתבונן, ליתן עצה וגבורה כדת מה לעשות, לעורר רחמי האב אהבתו הישנה, ומה הגיע על ככה שצועקים ואינם נענים, הלא רחמי האב גדולה, ובודאי לא על חנם. והשיבו אל לבם, פן ואולי שכחנו בארץ מרחקים לשון אבינו המלך, ונתערבנו בגוים ולמדנו מעשיהם ולשונם, ודבור אין לנו אל מלך, ולכן לא נשמע דברינו בהיכל אבינו המלך, ונתנו עצה לנפשם, למה לנו לזעוק ולצעוק בחיתוך דיבורים, כי אם נשמיע קול פשוט, לעורר רחמנותו סתם בקול הפשוט, כי קול פשוט שוה לכל..." (אור המאיר בשם המגיד).
שכחנו איך מדברים כראוי, הדיבורים שלנו חיצוניים ואף מלוכלכים. לכן אנו צועקים אאאאא... קוראים בקול פשוט שעוקף את כל מסכי התקשורת ומגיע ישר מעומק-הלב שלנו לאזני המלך.
ומצד שלישי, תקיעת שופר היא סימן המלכת ה' – שכידוע היא התוכן העיקרי של ראש השנה. "אמר הקב"ה, אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיבא לפני זכרוניכם לטובה, ובמה בשופר" (ראש השנה לד, ב. וביאר הריטב"א ש"במה בשופר" מתייחס הן להעלאת הזכרון והם להמלכת ה'), כמו שאנו מוצאים אצל המלך שלמה: "וּתְקַעְתֶּם בַּשּׁוֹפָר וַאֲמַרְתֶּם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה".
לאחר הבכי "מקרב איש ולב עמוק" בכי שלא ניתן להאמר במלים, אנו מתעוררים לקרוא ולזעוק אל אבינו מלכנו. מתוך התחושה שצעקתנו אכן נשמעת, ויש לה הד אצל המלך, מתעצמת התקוה, שהנה הנה הקשר קיים, ומתוך כך הופך הקול לתרועת המלכה חגיגית.
בהתחלה אנו נמצאים ממש במיצר, אין לנו מקום בכלל, כמו נקודה חסרת ממדים. רק מתכנסים בתוך עצמנו ובוכים על הריחוק. הנקודה הזו מתפתחת והופכת לקו של תקוה, שהרי אנו מוצאים את הדרך לתקשר עם אותו המקור שאליו אנו מתגעגעים והוא "שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים". הקו הופך לשטח שבו מתגלה מלכות ה', מציאות חדשה ושלמה שבה תרועת המלכות נשמעת בקול גדול, "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'". בדרך זו, תוך כדי תקיעת השופר אנו יוצאים מן המיצר אל המרחב, "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָּהּ".
להעמקה בסוד התקיעות מומלץ לעיין במאמר 'יום תרועה'
