הקללות בפרשת בחוקותי מסתיימות בשני פסוקי נחמה והבטחה טובה: "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם. וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים...". על הפסוק הראשון "ואף גם זאת...", מובא בספר הזהר הקדוש מה שאמר רבי חייא לרבי יוסי (בתרגום חופשי):
אמר רבי חייא, שמעתי דבר חדש שאמר רבי אלעזר [בנו של רבי שמעון בר יוחאי]: "לא מאסתים ולא געלתים לכלתם" – לכאורה היה צריך לומר 'לא הכיתים ולא הרגתים'! אלא שאדם ששונא אדם אחר הריהו מאוס ומגועל בעיניו, אבל כאן "לא מאסתים ולא געלתים". מדוע? מפני שחביבת-נפשי נמצאת ביניהם, ובזכותה כולם חביבים לפני. זהו מה שכתוב 'לְכַלֹּתָם', חסר וא"ו [כמו 'לכַלָּתם'] – בזכותה לא מאסתים ולא געלתים, כיון שהיא אהובת נפשי ואהבתי נתונה לה.
משל לאדם שאהב אשה, והיתה גרה בשוק הבורסקאים. אם היא לא היתה שם – הוא לא היה נכנס לשם לעולם. אך כיון שהיא שם, דומה השוק בעיניו כשוק של בשמים, שכל הריחות הטובים בעולם נמצאים בו. גם כאן, "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם" – שהוא שוק הבורסקאים – "לא מאסתים ולא געלתים". ומדוע? 'לְכַלֹּתָם' - 'לכַלָּתם' – בזכות כַלָּתם, שהיא אהובת-נפשי, השרויה שם, ובזכות אותה הכלה שבתוכם דומה עלי ככל הריחות הטובים בעולם [עד כאן דברי ר' חייא בשם ר' אלעזר]. אמר רבי יוסי, אילו לא באתי לכאן אלא לשמוע דבר זה, דיִי.
כלומר, עיקר ההבטחה שבכוחה להפוך את כל קללות-התוכחה הקשות, היא על אהבת ה' אלינו. אחרי הכל ולמרות הכל, גם כשישראל נתונים בתוככי הגלות, "בארץ אויביהם", וגם כשהם נמצאים במצב רוחני ירוד מאד – הנמשל לשוק של בורסקאים, שאין ריח רע ומאוס ממנו – עדיין "לא מאסתים ולא געלתים", ה' אוהב אותנו מאד מאד, אהבה עזה כל-כך עד שהריח הרע אינו נחשב כלל, והוא מריח רק ריחות טובים כמו בשוק של בשמים (גם תוך כדי שהוא מביא עלינו את המכות והפורענות "שבע כחטאתיכם").
וכל זאת בזכות הכַּלָּה (לְכַלֹּתָם – לכַלָּתם), הלא היא השכינה הקדושה, שבכל מצב שישראל נמצאים השכינה שרויה ביניהם ואינה זזה מהם. גם אם נדמה שהרבה יהודים מדיפים ריח מאוס מצד מצבם החיצוני, הרי השכינה ששורה גם בתוכם מבטיחה את אהבת ה' יתברך לכולנו תמיד, עד שבעיניו אנו מפיצים ריח טוב, "כריח שדה אשר ברכו ה'".
נמשיך את דברי הזהר. מיד אחר כך, דורש רבי יוסי את הפסוק "בן יכבד אב ועבד אדוניו", ואומר: "'בן יכבד אב' - כגון רבי אלעזר, שמכבד את אביו בעולם הזה ובעולם הבא. עכשיו הרבה את שבחו של רבי שמעון בשני העולמות, בעולם הזה ובעולם הבא, יותר מבחייו, שזכה לבנים קדושים...". מדוע דוקא דרשה זו של רבי אלעזר היא בגדר כיבוד-אב כה גדול לרבי שמעון אביו?
מבאר הרבי מליובאוויטש בדרך זאת: כיבוד האב הוא בכך שבנו דורש בדרכו, ועוד מוסיף ומעמיק יותר מהאב, עד שמגלה את פנימיות ועצמיות כוונת האב. והנה רבי שמעון הוא שאמר "בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב״ה, שבכל מקום שגלו שכינה עמהן", וכאן בא רבי אלעזר ואומר דברים דומים, שהשכינה נמצאת אצל ישראל בכל מצב, ועוד מוסיף להפליא עד כמה ה' אוהב את ישראל עד שהריח הרע הופך לריח טוב.
כדי להבין יותר את משמעות דברי רבי אלעזר, מזכיר לנו הרבי את המעשה הידוע בגמרא על רבי שמעון ורבי אלעזר בנו שהסתתרו במערה שתים-עשרה שנים. לאחר שיצאו מן המערה, ראו אנשים עוסקים בחרישה וזריעה, הקפידו ואמרו "מניחים חיי עולם [התורה] ועוסקים בחיי שעה?", וכל מקום שנתנו בו עיניהם נשרף. יצאה בת קול ואמרה "להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם". לאחר שנים-עשר חודש נוספים, יצאה בת קול ואמרה "צאו ממערתכם". יצאו, ורבי אלעזר המשיך באותה דרך, שהיה מביט ושורף, אך כל מקום שרבי אלעזר היה מכה היה רבי שמעון מרפא...
אם כן, נראה שרבי שמעון "למד את הלקח" מהשהות הנוספת במערה, וכעת הוא מבין שה' אינו רוצה בחורבן העולם, ה' אוהב את עמו ישראל גם כשהם עסוקים בחרישה וזריעה. אבל רבי אלעזר ממשיך 'להתעקש' ואינו חוזר בו; אם הוא רואה "מדינה חילונית" הוא שורף אותה לגמרי... ואביו צריך לרוץ אחריו ולכבות את השריפות. אמנם בהמשך נראה שרבי אלעזר הפסיק לשרוף – במיוחד לאחר שרבי שמעון ורבי אלעזר ראו את הסבא שרץ עם שתי אגודות הדסים לכבוד שבת-קדש ונחה דעתם. ובכל זאת, נראה שהגישה היסודית של רבי אלעזר נותרה בעינה – בקורת קשה על המציאות. הוא מצידו ממשיך לייצג את התביעה "לשרוף את העולם" תוך-כדי שהוא יודע שאביו מאזן ומרפא.
אמנם, לאחר פטירתו של רבי שמעון מן העולם, רבי אלעזר מתעצם עם שיטת אביו ומעמיק בה. כעת הוא "הופך את הראש" ומכיר בכך שה' באמת אוהב את עמו ישראל, ואפילו כאשר מעשיהם מדיפים צחנה מבאישה בכל זאת הם מעלים ריח טוב לפניו יתברך, ממש כאותם ההדסים שהחזיק הזקן. עכשיו אומר רבי אלעזר: גם כאשר ישראל שקועים חלילה במציאות ירודה וגרועה, גם כאשר הם מניחים חיי-עולם ומתדרדרים ועוזבים את דרך התורה והמצוות – בכל זאת "יש בהם סוד", השכינה נמצאת ביניהם וברית-אבות לא תמה. על כן, גם אנו צריכים ללכת בדרכיו של ה' ולהתייחס באהבה וחבה לכל יהודי ולכללות היהודים, בידיעה שתמיד הם בניו של ה'.
משיעור כ"ג אייר תשע"בדף שבועי מעוצב - נפלאות מתורתך - בחוקותי
