כשהסטיגמות התנפצו במטבח: כך התאהבתי בנערי הגבעות

אני שולמית, אימא של נערי גבעות. לא בחרתי בזה. לפחות לא בהתחלה, אחר כך כבר כן.

זה התחיל כשהבן הגדול היה בן 14. דרך חברים מהישיבה הוא הכיר נערים מהגבעות. עד אז שמענו עליהם רק מהתקשורת. הבן סיפר לנו בעינים נוצצות על חבריו החדשים, נערי הגבעות, ואנחנו הודענו לו מייד בצורה נחרצת שאנחנו לא מרשים לו להסתובב עם הנערים האלה. הם נערים בלי מסגרת, פורעי חוק אלימים שבאים ממשפחות הרוסות ומבתים לא-מתפקדים. אנחנו יודעים שהם כאלה כי הרי ראינו בתקשורת. הבן שלנו ילד טוב גוש עציון. הוא לא מופקר והוא לא יחפש את עצמו. הבן שלנו ילמד במסגרת מסודרת, יוציא תעודת בגרות, יתגייס ליחידה מובחרת, ישתחרר וילמד לתואר. שלא יתקרב בכלל לנערים האלו.

כמה ימים אחר כך הבן אמר שהוא מביא כמה חברים הביתה, ואולי כמה מהם ישארו לישון אצלנו. בשמחה, תמיד טוב שיש אורחים. הוא הגיע איתם. לא העזנו לשאול איפה הוא פגש אותם, כי לא רצינו לשמוע את התשובה.

הזדעזעתי. אצלי בבית, בית מהוגן של עורכת לשון נורמטיבית, יושבים אלו ששמעתי עליהם מהתקשורת, 

בעלי הגוזמבות המבולגנות, כיפות הצמר המטונפות, הבגדים שלא ראו כביסה ובטח לא מגהץ! הבעייתיים האלה מהכתבות בתקשורת, אלו שעושים רק נזק, נמצאים ממש אצלי, בתוך הבית שלי!

אבל הבן שלי הציג אותנו לפניהם, היה לו ממש כיף איתם, והוא הוציא כיבוד, אז אמרנו לעצמנו שנשתוק עד שילכו, ואחר כך ניקח את הבן לשיחה רצינית. הם ישבו אצלנו סביב השולחן במטבח, דיברו וצחקו המון והציעו לבן שיביא ספר מהספרייה הביתית שלנו כדי "להתוועד". הוא הרגיש לגמרי נוח בכל הסיטואציה, נהנה איתם, ובטבעיות פנה לאבא שימליץ לו על ספר להתוועד עליו,

והציע לו להצטרף אליהם.

אני המשכתי בעיסוקיי אגב ציתות והעפת מבטים מהצד עליהם, ושמתי לב שהסטיגמות נופלות לי. חמישה נערים יושבים אצלי במטבח עם בעלי ולומדים יחד ברצינות, צוחקים הרבה, לא מרימים את הקול, מדברים בשפה מכובדת ובלי גסויות, מתייחסים בכבוד לבעלי ואליי, מכבדים זה את זה. שום טלפון לא נראה במשך כל ההתוועדות.  הם פינו בעצמם את השולחן ואפילו הדיחו כלים, ובראש שלי עברה המחשבה: אשרי הדור שאלו נעריו. כאלה חברים אני רוצה שיהיו לבנים שלי.

כמה מהם נשארו לישון אצלנו. אמרתי להם שהמיטות מוכנות ושהשארתי להם מגבות נקיות. הם קצת גיחכו ואמרו שלא הייתי צריכה, שהם מסתדרים ככה, ואני תהיתי איפה התיקים שלהם ללילה. ובכן, לא היו להם תיקים. הם הלכו לישון בבגדים, וככה קמו בבוקר. הם אנשים של שטח, לא ילדים מפונקים של מותגים ומשחקי מחשב. אח, הלוואי שהבן שלי גם היה יודע להסתדר עם מה שיש ולהסתפק בזה...

כשהם יצאו, כמובן אחרי שכל אחד מהם ניגש להודות לנו על האירוח ולהתנצל על הטרחה ועל הבלגן (איזה טרחה ובלגן? הם גם הדיחו את הכלים וגם חלקם לא הרגישו נוח להתקלח בבית זר, אז המגבות נשארו נקיות ומקופלות), בעלי ואני כבר הבנו בעצמנו שכל אחד מאיתנו ויתר על השיחה הרצינית עם הבן והתאהב בעצמו בנערים האלו.

וכך הבן הגדול היה בגבעות, לא קבוע בגבעה מסוימת אלא עובר בין הגבעות לתקופה או לשבת. עכשיו הוא כבר נשוי, והם רוצים להקים בית בגבעה שצריכה חיזוק.

והקטנים, הם ראו את אחיהם ואת החברים שלו, את האווירה שהוא משרה בבית כשהוא חוזר וכמה הוא חושב ומבין ולומד מהשטח ומהעבודה. כשבאנו לבקר בגבעה, הם ראו  כמה השהות שלו והעשייה שלו שם חשובות ותורמות, וגם הם הלכו לגבעות, עכשיו כבר בברכתנו. היום אנחנו הורים לנערי גבעות, ועל כך גאוותנו. זו הנחת שלנו.

יש לכן סיפור שתרצו לשתף? פנו אלינו.

בשיתוף "אימהות לגבעות", פורום אימהות נערי הגבעות והחוות