בע"ה י"ז תמוז תשפ"ד
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

"לספח את דרום לבנון עד הליטני – אין ברירה אחרת"

הוא קורא לספח את דרום לבנון לישראל כמו שרצה בן גוריון, ולהציב יעדים ברורים למלחמה, אך חושש מההנהגה הנוכחית. עמיעד כהן משרטט את מה שנדרש לבצע בלבנון - ראיון

  • יוסף רוסו, הקול היהודי
  • כ' סיון תשפ"ד - 10:41 26/06/2024
גודל: א א א

פרוייקט מיוחד - מלחמת לבנון השלישית או האחרונה
הנחת המוצא של סדרת הראיונות החדשה שלנו על הגבול הצפוני היא שהמלחמה הזאת חייבת להיות הזדמנות לא רק להחזיר את תושבי הגליל העליון אלא גם לעצב אותו מחדש. מי יתן ראשון את מכת הפתיחה? מהם שורשי הקונספציה שישראל תהיה חייבת לשנות מהיסוד? והאם המלחמה תמחוק את הסכם סייקס פיקו ותשנה היסטורית את המרחב והגבולות?

עמוד הפרוייקט - מלחמת לבנון השלישית או האחרונה
פרק 1- קיצור תולדות רומן ישראל-לבנון - קצת סדר לפני שמתחילים
פרק 2- סיכום ביניים: המערכה בצפון - מי כמה ולמה?
פרק 3- בין מציאות לדמיון – מה חושב האלוף שצמח במרצ על מלחמה בלבנון? 
פרק 4- "לקחנו הלוואה בשוק האפור והריבית הגיעה למקומות שלא דמיינו" - ריאיון עם אנשי פורום 1701
פרק 5 "גם בן גוריון האמין שהגבול הצפוני צריך לעבור בליטני" - ריאיון עם עמיעד כהן

תוכנית צ'רצ'יל לאסטרטגיה וביטחון לאומי של המרכז לחירות ישראלית עוסקת בשנים האחרונות באתגר הלבנוני ובחוסר יכולתה של שישראל להרשות לעצמה להמשיך גם בצפון את מדיניות הסבבים הבלתי נתפסת שיישמה בעזה. עמיעד כהן, שעומד בראש המרכז לחירות ישראל (ששמו עד לא מזמן היה 'קרן תקווה') הוא שהוביל את הדיונים סביב האתגר הלבנוני.

עם פרוץ המלחמה עזב כהן את עולם ההגות והתכנון ועלה צפונה, הפעם על מדים. "הקרקע בלבנון לא השתנתה, אבל ראיתי בעין מתוך חפ"ק המח"ט את היתרונות האדירים של חיזבאללה בשטח. לשריון הישראלי יהיו מעט מאוד יתרונות במתאר הלבנוני מול מערך הנ"ט המפותח של חיזבאללה. כל מי שמגיע ללבנון מבין שכדי להכריע באזור הזה נצטרך שני דברים מרכזיים: המון פצצות של חיל אוויר והמון חיילי חי"ר שעוברים בשטח מטר אחרי מטר. אבל כל זה לא שווה בלי שמוגדרות מטרות ויעדים ברורים".

למעשה זה הדבר היחיד שמעניין היום את עמיעד כהן – להשפיע על המטרות והיעדים של המלחמה הבאה בלבנון.

 

מודל רמת הגולן בלבנון

"השאלה היא אם אנחנו מעוניינים במלחמת לבנון השלישית או במלחמת לבנון האחרונה", מחדד עמיעד, משפט ממנו לקחנו את הכותרת לסדרת הכתבות על לבנון. "יש משהו מאוד יסודי שאנחנו מנסים לברוח ממנו אף שכולם מבינים עד כמה הוא הכרחי: לישראל אסור לאפשר למציאות הסבבים להימשך בצפון. וכדי שזה יקרה היה צריך כבר מזמן להבהיר ללבנון במעשים שאם היא תפתח במלחמה נוספת, לא חוזרים לנקודת ההתחלה כמו שקרה בלבנון השנייה, אלא הם מפסידים נכס אסטרטגי.

"הרעיון הזה לא חדש. הוא מבוסס על ניתוח השטח של בן-גוריון. בדו"ח שפרסם בן-גוריון בשנת תר"ף, 'גבולי ארצנו ואדמתה', הוא ניתח את הגבול הביטחוני הנדרש למדינה שבדרך. 'נהר הליטאני, או כמו שהערביים קוראים לו נהר קסימיה, הוא הקו המבדיל בין שני חלקי הארץ... גבול צפון של ארץ ישראל צריך אפוא להיות הנהר קסימיה', כתב בן-גוריון.

"מדינת ישראל זקוקה לגבול טופוגרפי ברור שיאפשר הגנה טובה יותר על יישובי הצפון. את כל זה כתבנו שנה לפני המלחמה. לא הנחתי שהאירוע הזה יבוא לפתחנו מהר כל כך".

למה אתה מתכוון? לסיפוח של דרום לבנון?

"צריך להעתיק את מה שעשינו ברמת הגולן בששת הימים. כלומר, שקו הגבול יעבור לליטאני. מי שקורא לזה רצועת ביטחון הוא עדין. התוכנית שאני מציע היא לא תוצר אידאולוגי וחזון מופשטים אלא תוצר של העמקה ושל חשיבה אסטרטגית מנומקת ומגובה, וזה מאפשר לי ולאנשים שאני מכשיר במסגרות שלנו לספר על התוכניות שלנו בביטחון ובלי להתחבא.

"ברמת הגולן התהליך התממש בדירוג הזה: כבשנו את האזור בששת הימים, ואז התגלה עד כמה הכיבוש הזה הציל אותנו ביום הכיפורים. יותר מעשור לאחר מכן החלנו בגולן את החוק הישראלי, וב-2019, אחרי עוד תהליך הטמעה ארוך, האמריקאים הכירו בסיפוח. זה קרה וזה עובד. יש שם אפילו התיישבות. היום אין בן אדם אחד בישראל, חוץ מכמה אנשים במכון למחקרי ביטחון לאומי, שחושבים שבהסכם שלום צריך לרדת מרמת הגולן".

 

"אין שום היגיון בגבול של סייקס-פיקו"

לדברי כהן, כל תפיסת הגבולות חייבת להיות מחוברת לטופוגרפיה ולאסטרטגיית הגנה. את זה, הוא מספר, הבינו גם האמריקאים כבר ב-1967. מתברר שיש מפה ששלח המטה הכללי האמריקאי לנשיא ארצות הברית דאז לינדון ג'ונסון, שבה מסומנת הטריטוריה המינימלית שישראל צריכה כדי להגן על עצמה בגבולות הבוערים שלה. במפה הזו מופיעה רמת הגולן עוד טרם נכבשה, שארם א-שיח' בדרום, וגם כל יהודה ושומרון בפנים. ככה ניתח את הדברים בפשטות המטה הכללי האמריקאי.

"הניסיון, כמו כל ניתוח טופוגרפי, מלמד שאין שום היגיון בקו הגבול הסתמי שירשנו מהסכמי סיייקס-פיקו, וברור שהגבול יהיה חייב לעבור לנהר הליטאני".

איך מדבררים לעולם תוכנית מרחיקת לכת כל כך?

"נחזור שוב לששת הימים. לא כל כך אוהבים לדבר על זה, אבל מי שמכיר את התגלגלות הקרב יודע שאחרי שכבשנו את סיני בלית ברירה, עברנו ליהודה ולשומרון, וגם שם סיימנו את העבודה. בשלב הזה הסורים לא תקפו אותנו כל כך ברמת הגולן, והמערכה מולם יכלה להסתיים בשקט, אבל הוחלט שחייבים לכבוש את רמת הגולן מאותה סיבה אסטרטגית שאין לישראל יכולת להגן על עצמה מהכינרת, והיה ברור שאסור ליפול לשקט הזמני הסורי.

"120,000 סורים ברחו מרמת הגולן. הם לא חזרו עד היום, ואנחנו התייצבנו על קו התילים, שהוא למעשה הקו הטופוגרפי בר ההגנה באזור. רק במלחמת יום הכיפורים התגלה שהמעשה הזה היה אחת ההחלטות הקיומיות שהצילו את ישראל. תאר לעצמך את אביגדור קהלני מנסה להגן על עמק החולה מקיבוץ גדות. אילו לא היינו כובשים את רמת הגולן בששת הימים, סיכוי סביר שמדינת ישראל הייתה מושמדת במלחמת יום הכיפורים, ומאות טנקים היו שועטים מסוריה מערבה ודרומה, בלי שום מחסום קרקעי שמאפשר הגנה.

"בלבנון הליטאני הוא הקו הזה, ואנחנו יודעים היום להגיד שאין לנו אפשרות לחיות בגבול שהוא כמו אקדח על הרקה שלנו. זה הסבר שהעולם יבין".

"לשנות את כל תפיסת הקרב"

כאן נשאלת השאלה המתבקשת: את כל זה לא יודעים כל הגנרלים והמנהיגים הפוליטיים של ישראל? מה גורם להם לברוח מהעימות הזה? מה נשתנה היום מישראל שדהרה קדימה עד לקו התילים ברמת הגולן? כהן נכנס לרובד מעט יותר מעמיק, אבל נראה שיהיה קשה להביא לידי שינוי בלי הפנמתו. "זה מתחיל מהאימוץ הלא-מודע שלנו את תפיסת הקרב של ההוגים המערביים הפוסט-מודרניים שניסו לבטל את רכיב תפיסת הקרקע במלחמה", הוא מסביר.

"זאת הסיבה שתפיסת הקרב הכמעט בלעדית שישראל משתמשת בה כבר חמישים שנה היא הפשיטה, היינו גיחה של כוחות ונסיגה לעבר קו הגבול, בניגוד להתקפה, שתופסת שטח כדי לאחוז בו. זאת הייתה כמובן תפיסת הקרב של לבנון השנייה מיום הקרב הראשון.

"כל הקרב מנוהל מתוך תודעה עמוקה שעושים הכול כדי שלא לתפוס שטח. זה עמוק מאוד ובא לידי ביטוי בכל שיטות המלחמה שפיתח צה"ל: הסתמכות על חיל אוויר, מלחמה מודיעינית. כל אלה מנסים להימנע מרכיב הקרקע במלחמה.

"אנחנו מפחדים לתת חשיבות לרכיב הקרקע כי הוא מכריח אותנו לגעת בפצע של הצידוק המוסרי למדינת לאום יהודית. אפשר לראות די בקלות שהמחלוקת השורשית גם בתפיסה המלחמתית היא תמיד בין שתי אסכולות הידועות, בין אנשי המדינה היהודית לאנשי מדינת היהודים. זה ויכוח עוד מימי הרצל ואחד העם, וזה איתנו עד לבנון.

"בסופו של דבר השמאל רצה לבנות כאן את מדינת היהודים, זאת אומרת מקלט בטוח ליהודים. ולכן לא מאוד משנה איפה היא תקום. אבל התפיסה הטבעית הישראלית והמקום שבו רוב העם נמצא הם שהמטרה שלנו היא לבנות כאן מדינה יהודית. יש לכך משמעויות מוסריות, וכאן אנו חוטאים שאנו לא מדברים על המשמעויות של מדינה יהודית. אבל גם בתפיסה הטריטוריאלית יש לוויכוח הזה משמעויות חדות מאוד. אם ליהודים כבר יש איפה לחיות, והגענו לכאן רק כדי לבנות את מדינת היהודים, אין צידוק מוסרי להמשיך ולשלוט בעוד שטח. מה שמעבר לזה אומר שאתה עובר לחזון אחר לגמרי: מדינה יהודית.

"ואז ברור מאוד איך מדינת ישראל מגיעה ללבנון ועושה הכול כדי שלא לתפוס שם את הקרקע. לא בעזה ולא ביו"ש ולא בשום מקום. נכון, אנחנו בתקופה שבלי לדבר על המדינה היהודית הולך ומתגלה שגם מדינת היהודים מתערערת, אבל האסימון הזה לא נפל.

"קרקע היא רכיב מרכזי בקרב ההגנה, קרקע היא רכיב מרכזי בדיפלומטיה. במלחמות. בדת האסלאם. כשהם יבינו שכשהם תוקפים אותנו הם מאבדים קרקע, התמריץ שלהם לתקוף אותנו יקטן. נכון שכרגע את הטיעון האסטרטגי הזה יודעים לקלוט רק אנשי המדינה היהודית, אבל המציאות תלמד גם את אנשי מדינת היהודים שהדברים יהיו חייבים להתאחד גם מוסרית וגם אסטרטגית".

למעשה אתה מבטל גם את כל הרעיון של רצועת הביטחון?

"בהחלט. רצועת הביטחון כשלה. אם נחזור לרצועת הביטחון, תיקח שנה קדימה ואנחנו שוב לא שם. כך היה אחרי מבצע ליטאני ואחרי שלום הגליל ואחרי לבנון השנייה. אין לזה שום משמעות בלי יצירת קו הגנה טופוגרפי ובלי יצירת תמונת הפסד קרקע לחיזבאללה וללבנון".

 

ההנהגה הנוכחית אינה מסוגלת

לפי הניתוח שלך, גם ההדר שאנחנו נותנים לתעוזה של מפלגת העבודה דאז לא היה עומד במבחן הנוכחי בלבנון וביו"ש.

"בן-גוריון היה שותף מלא בשרטוט הקו הירוק. מבחינתו הזכות המוסרית שלו לא עוברת מעבר למדינה שנותנת מקום ליהודים. אבל עזוב את בן-גוריון. צריך להכיר בכך שהעמדה הנפשית של כל הגנרלים שלנו וכל המנהיגים הפוליטיים שלנו, ממש כולם, כולל נתניהו, היא שאנחנו כאן במלחמת הגנה. הצידוק המוסרי שלנו הוא רק לשמור על חיי היהודים, ולכן אין שום צידוק מוסרי לתפוס קרקע כדי למנוע את המלחמה הבאה. ההרכב הנוכחי של ההנהגה המדינית ושל ההנהגה הצבאית לא מסוגל לעשות את זה.

"זה הוכנס אפילו לתו"ל צבאי תחת המונח מב"ם, מערכה בין מערכות. מי שחתומים על זה הם בני גנץ וגדי איזנקוט ובוגי יעלון בצורה הכי בוטה וישירה, ובהמשך גם כוכבי. ולכן קיצצנו את צבא היבשה עד דק. זה כתוב על שמם. הם רידדו את הצבא לשלד בעל קליפה דקה מבחינת סדרי כוחות. גם הלקח המרכזי של אחרי לבנון השנייה, שהיה לחזק את צבא היבשה, לא יושם מעולם.

"אותו דבר מתרחש כמובן ביו"ש. אנחנו מסרבים להגדיר לעצמנו דברים ברורים. ניצחנו במלחמת ששת הימים, הכרענו את האויב, אבל לא אמרנו מה אנחנו עושים בקרקע. בשלום הגליל הכרענו את האויב, אבל לא עשינו שום דבר בקרקע. הלופ שאנחנו נכנסים אליו במערכה בעזה הוא משום שאנחנו בורחים מהעיסוק בקרקע. כל סוגיית 'היום שאחרי', שבה אנחנו תקועים עם קרקע ועם אוכלוסייה, מפחידה אותנו עד שאנחנו מסרבים להכריע.

"אני אומר הפוך: צריך להעביר את הגבול כמו בששת הימים ורמת הגולן, ואז להתמודד עם הנדוניה. יגאל אלון כינה את זה הכלה והנדוניה. הכלה היא הקרקע, והנדוניה הם הערבים שאף אחד לא רוצה. אנחנו רוצים את הפרס ולא רוצים להתמודד עם התוצאות".

ומה מבחינתך עושים עם הנדוניה?

"צריך להבחין בין זכויות לאום לזכויות פרט. זכויות פרט צריכות להגיע בטווח הארוך לכדי זכויות מלאות. וזכויות לאום צריך להיות ברור שאין מקום למימושן בשטח ישראל הריבונית – שזה אומר מהליטני עד אילת ומהים עד לירדן. זה משהו שגם מקובל ברמה הבינלאומית. האם יש ממשל עצמי יהודי בארה"ב? לא. הם כוח פוליטי שמתנהל בתוך הפוליטיקה אבל לא מקבל סמכות מדינית. הם ישראלים תושבי ארה"ב והביטוי הלאומי שלהם הוא בישראל. הפלסטינים יכולים להיות ירדנים תושבי מדינת ישראל. הביטוי הלאומי שלהם יהיה בפרלמנט הירדני".

ההנהגה הבאה של ישראל

כהן אינו תולה תקוות גדולות בדור המנהיגים הנוכחי. "כמעט כל ראשי המפלגות בישראל נמצאים בפוליטיקה או בהנהגה הלאומית משנות התשעים. זאת אומרת שהם לא מבינים את השינוי העמוק של השיח בישראל, את הדור הצעיר, שהוא לפי כל הסקרים הרבה יותר קפיטליסטי, הרבה יותר חירותני, הרבה יותר לאומי, הרבה יותר מסורתי. הם מנהלים מדיניות כמעט הפוכה מהרצון של רוב הציבור בגלל חסמים שהם הציבו כדי למנוע תחרות. שיטת מימון המפלגות, אחוז החסימה וריכוזיות של התקשורת בישראלית מונעים יזמות פוליטית בישראל".

מה החלופה המנהיגותית למציאות העגומה שאתה מתאר?

"מדינה אינה מנוהלת על ידי בן אדם אחד. מדינה היום מנוהלת על ידי 500 עד אלף איש. יועצים משפטיים, אנשי תקשורת, בכירים בצבא. אני יכול לספר לך סיפורים מסמרי שיער על מצבים שבהם ראש הממשלה כבר הבין משהו והגדיר שינוי, אבל לא קרה כלום. המחשבה שאתה יכול לשנות מדינה מלמעלה למטה חסרת שחר. מדינה מתנהלת במרחב הביניים, בנקודה שמחברת בין הציבור לפוליטיקאים. הפוליטיקאים הם נגזרת של הציבור, והציבור הוא נגזרת של מתווכי המציאות. הימין לא השכיל לבנות את שכבת הביניים הזאת. אנחנו במרכז חירות מכשירים מאה סטודנטים בשנה בכל תחומי הליבה, ממשל, כלכלה, ביטחון לאומי, משפט ופילוסופיה פוליטית, כדי להכשיר דור מנהיגים שיתבסס על כל אלה.

"לוקח זמן להציב חלופות. אני חושב שבעוד ארבע שנים, בשנת 2027–2028, יהיו הבחירות המשמעותיות. לוקח זמן להקים תנועות פוליטיות. הימין מרגיש היום שהפוליטיקאים הנוכחיים קרסו, ועכשיו מתרחשים תהליכים של הצבת חלופה".

מתסכל. לפחות בטווח הקרוב.

"יש שתי אפשרויות: שנתיים של מלחמה וארבעים שנות שקט או שנתיים של דשדוש ועוד ארבעים שנות מלחמה".

כתבה זו מתפרסמת השבת ב"עולם קטן"
תגובות (0) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


0 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 5 מהשבוע האחרון