"העת לכם אתם לשבת בבתיכם?!"

לא, איני מתיימר להבין חשבונות שמים. אך דומני שבנידון דידן לא צריך להיות גדול הדור ולהיות מבין בשבילי דרקיעא כדי להבין על מה באה הרעה הזאת. ידוע שהשכר והעונש אינם משהו חיצוני ושרירותי למעשינו, אלא תוצאה ישירה של המעשים שלנו. כאן זה הכי בולט לעין – אנו מסרבים להתייחס לאויב כאויב ואנו מתפלאים כלפי שמיא – מדוע נרצחים יהודים ברחובות. אנו ממאנים להילחם בהם, להרתיע אותם ולגרשם מהארץ, ואנו מצפים לחיות בשקט ובשלוה. אנו לא דורשים מקדש – והמומים שהעולם מתייחס להר הבית כמקום קדוש למוסלמים, ושממילא כל עלייה של יהודי לשם היא מיותרת ומהווה פרובוקציה.

ישנה מלחמת תרבות בין עובדי ה' לאלו שאינם (הרי הבעיה שלנו איננה עם העם האחר. ברגע שהיהודים רק יחליטו להילחם ,זה לא מסובך מדי. יש לנו את כל האמצעים לעשות זאת כדבעי). מי שלא מחזיק חזק מאוד בעוגן התורה ומבוטל אליה לגמרי – נסחף בקלות לתרבות השלטת היום, התרבות המערבית-ליברלית-דמוקרטית. תרבות השוויון של בני האדם, ללא הבדל דת, גזע ומין. תרבות המקדשת את החיים, "חיה ותן לחיות". תרבות בה אין אמת אחת, "כל אחד והאמת שלו", וממילא אין צודק וטועה. אין אמת ושקר. אין צדיק ורשע. אין מקום לשנאה, מלחמה ונקמה. יש רק מקום לחמלה, חסד, אהבה ורחמים (נשמע נוצרי?... ).

זו מלחמת תרבות. האם ה' הוא המלך, התורה אמת ומחייבת או שמא כהתרבות הנ"ל. התורה, חלילה, היא פרימיטיבית-חשוכה - לא רלוונטית ביחס לעולם המודרני הנאור. זהו שורש הויכוח בהרבה מהנושאים הציבוריים העומדים על הפרק. האם ניתן לגרש את הגויים מהארץ, האם מוסרי להילחם כראוי, האם נוכל לבנות את בית המקדש.

אם כן, ההצעה המעשית שלי היא לחזק נושאים אלו. זו התשובה המתבקשת שה' רוצה ממנו כעת. כך נראה לי ברור. רואים זאת בחוש. סיבה ותוצאה ברורה וסמוכה. זו תשובה ציבורית-כללית-ממלכתית.

מחלוקת תרבותית זו משמעותית וקריטית לנושאים האקטואליים היום. כלומר, לו השלטון היה מבוטל לתורה בנושאים אלו – הצרות והקשיים שלנו לא היו. [בנושאים אלו דוקא. לא די בתשובה פרטית של 'אם בחוקותי תלכו...'. שהרי בנושאים אלו יש טעות גדולה, גם בצבור התורני. ולכן גם אם תיאורטית השלטון היה בידיים של הצבור התורני – נראה שהמצב לא היה מאוד שונה. לכן אני מדגיש שלא די בהפצות ובקירוב רחוקים ליהדות, אלא נדרש גם לקרב את עובדי ה', שומרי המצוות הפרטיות, לקרב אותם למצוות הציבוריות. אחרת, גם אם כולם יהיו עובדי ה' כמו צבור עובדי ה' היום – המצב היה קטסטרופה]. לכן עלינו לעמוד נגד העולם, נגד הסחף התרבותי, לעמוד יציב עם הקב"ה ותורתו, לקרוא בשמו, ולא ליבוש מפני המלעיגים עלינו.

איננו 'חרדים' (אני כותב זאת כסטיגמה וכמשהו מייצג. אני מאוד אוהב ומעריך ציבור זה. אבל כך אני מדגיש את המחלוקת התורנית בינינו לבינם) הסבורים שיש להתחזק באופן כללי בשמירת תורה ומצוות. אנו מאמינים, בעקבות רבותינו (הבעש"ט, הגר"א ועוד רבים), שהגאולה דורשת השתדלות מעשית בעניינה (מסירות נפש לעלות לארץ, ליישב אותה, לבנותה, לגרש ממנה את מי שצריך, להקים מלכות קדושה, לבנות את בית המקדש, וכו' וכו'). משל למה הדבר דומה? לאדם שלא עשה מעקה לגגו ונופלים אנשים מגגו ונפגעים, והוא ממש נסער ומצטער ושב בתשובה ומתחזק בשבת ובתפילה, בצניעות בנות ביתו ובאהבת ישראל, בצדקה ובלשון הרע – ורק מעקה לגגו הוא אינו עושה. וכמובן, התופעה ממשיכה, אנשים נופלים מן הגג ונפגעים. והוא מתפלא – מה ה' רוצה ממני, והרי אני שב בתשובה? פליאתו מגוחכת! ברור כשמש בצהריים שהי"ת רוצה ממנו שישוב בתשובה בנקודה בה האנשים נפגעים, בעשיית מעקה לגגו. וכדברי המסילת ישרים (פרק ט) על מי שמכניס את עצמו למקום סכנה: "הנה הוא חוטא במה שהוא נגד רצון הבורא ית' שמו, שרוצה שישמור האדם את עצמו, ונמצא שמלבד הסכנה המוטבעת בדבר אשר הוא עלול אליה מפני חסרון שמירתו, הנה עוד הוא מתחייב בנפשו בקום עשה בחטא אשר הוא חוטא, ונמצא החטא עצמו מביאו ליענש". וזה ממש כדברינו.

וכעין זה כתב בהקשר שלנו רבי אליהו גוטמאכר (תלמיד הגאון רבי עקיבא איגר, במכתב המובא בשיבת ציון ח"ב עמ' 41): "בעוונותינו הרבים רבים טועים בחושבם שיהיו יושבים בחברת השעשועים כל אחד כפי דרכו בביתו ופתאום יפתחו שערי רחמים, ייעשו מופתים בשמים ובארץ וכל יעודי הנביאים יתקיימו ויקראו ממקום שבתם. אבל לא כן הוא! מה היה יותר ברור מקץ השבעים שנה של גלות בבל שהיה מיועד מתחילה עד כאן ותו לא, ובכל זאת עד כמה התאמץ דניאל ועד כמה התקרב דניאל לדרך הטבעי, ולא אמרו כמו המתחכמים: שבו איש תחתיו והגאולה צריכה לבוא...".

טוב... נשמע יפה... אבל מה תכל'ס? מה אפשר לעשות?

אניח כמה הנחות יסוד ואציע את הצעתי.

הנחה א': לאט לאט ובלי משים הצבור בישראל, כולל הצבור התורני, נוטה שמאלה (וכאמור, שמאלה הכוונה למכלול התרבות החילונית, זו הסותרת לתרבות התורה).

הנחה ב': לפעמים דעת הקהל ודרישה ציבורית מביאה לשינויים מעשיים. פעמים שזה מביא אישי ציבור להתעורר לדרוש אף הם את הדברים (בין אם לשמה ובין אם לצורך הבחירות הבאות...), וכן תקשורת לדון בדברים וזה מחייב את המנהיגים הנוכחיים לתת תשובות והסברים.

הנחה ג' (היא נכונה גם אם הקודמת אינה): כל שינוי שיהיה, ידרוש את רצון העם, אחרת אין סיכוי שהוא יקרה. אם אף אחד לא מסכים עם דרכינו – מדוע שיתנו לנו יום אחד לשלוט ולהנהיג?

לכן עלינו להילחם ולמסור נפש כדי לקרב את ישראל לדעת התורה בנושאים הציבורים. הפצות (בנושאים הנ"ל).

נכון זו דרך ארוכה, ואפילו ארוכה מאוד (האם תלמידי הגר"א והבעש"ט בעלייתם ארצה במסירות נפש (כפשוטו) חשבו שהגאולה תבוא תוך כמה שנים?), אבל לכאורה היא הכרחית. זה שלב שלא נוכל לדלג עליו, ומוטב מוקדם ממאוחר. ככל שיירתמו למהלך יותר אנשים, וביותר מוכנות למסירות זה יהיה יותר משמעותי, יותר יעיל ויותר מהיר. אני חושב שזה מעשי, זה לא בשמים. זה אמנם דורש כוחות אבל זה מעשי.

| הגענו לתכל'ס...

כדי לשבר את האוזן אזרוק כמה רעיונות. כמובן שאפשר וצריך לחשוב על כל אחד, לשפר וללטש אותו. ותן לחכם ויחכם עוד.

א. אפשר להתקשר לארגונים פעילים קיימים ולהציע להם את עזרתך (כל אחד לפי הכשרונות והיכולות שלו). בדוק ומנוסה. [זה רעיון טוב למי שאין בכוחו ליזום ולהפיק דברים חדשים. תצטרף לאנשים הקיימים והפועלים].

ב. בשנתיים האחרונות הודפסו וחולקו מעל 10,000 פלאיירים בנושאים שונים (עבודה עברית, נקמה, מלחמה ע"פ תורה, הרתעה). כל אחד יכול להפיץ, בפלאיירים, באינטרנט, בוואטסאפ ובכל דרך אפשרית.

בהלוויה של יהודי שנרצח – הלב של היהודים נפתח קצת. זה זמן מסוגל להכניס לו דעת ותורות שבימים אחרים הוא לא היה פתוח לשמוע. כידוע, דעת זה דבר שמחזיק יותר זמן... מדוע איננו מנצלים זאת?

כל אחד יכול לתרום, אם במחשבה מה לעשות, אם בהשגת כסף, בכתיבה, בחלוקה, בנסיעה למקומות, עיסוק וסידור של טלפונים, מי שמבין איך מפיצים דעות באינטרנט ושאר אמצעי התקשורת ועוד ועוד. רק צריך מוכנות להתמסר לזה.

ג. מדוע שלא יחולק פעם בשבוע עלון עם נתונים וחדשות מהשבוע האחרון (דוגמת עדכוני הקול היהודי)? כמה זריקות אבנים, בקבוקי תבערה וכד', כמה המשטרה מתנכלת ליהודים וכו' וכו'. אלו עובדות, לא דעות. ומי שיכיר עובדות אלו – מהר מאוד יתקרב לדעתנו ויבין עם איזה שלטון יש לנו עסק. [המון דברים כאלה אינם מסוקרים בתקשורת המוכרת. וכוונתי להפיץ זאת בישיבות ובאיזורים היחסית 'ימניים' או 'ימניים קיצוניים'].

ד. לא אוהבים את ההצעות שלי? תחשבו אתם מה כן. לכאורה אנו חיים בזמן (איני מתכוון בדוקא לחודש האחרון, ממש לא) שאיננו יכולים להרשות לעצמנו לא לעשות. אין לנו את הפריבילגיה הזאת.

העיקר לא לשבת בחיבוק ידיים! לא עת לחשות! אנו בדור כזה – תפקידנו לצאת מעצמינו ולהתמסר למשימת קירוב הגאולה!

על כל אחד לשאול את עצמו מה הוא עשה בשבוע האחרון (או בשנה האחרונה בהשתדלות המעשית לקרב את הגאולה), ואם אין לו תשובה ברורה – ה' ירחם!

וכתוכחת חגי הנביא: "הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב?!... יַעַן בֵּיתִי אֲשֶׁר הוּא חָרֵב וְאַתֶּם רָצִים אִישׁ לְבֵיתוֹ...". וכמו שכותב שם הרד"ק – זו אחריות לחיות בדור כזה של עליה לארץ מהגולה, זה מחייב עיסוק ודאגה לגאולה השלימה ולבניין המקדש.