בפרשתנו, פרשת מטות, מסופר על כך שה' מצווה את משה רבנו לצאת ולהילחם במדיין.
משה אינו מתעכב אפילו רגע אחד, ומייד מצווה שכל שבט מישראל ימסור1,000 איש למלחמה במדיין.
מייד מתגייסים 12,000 חיילים מכל עם ישראל, על מנת לתת את נקמת ה', ונקמת עם ישראל במדיין (מזכיר איזו נקמה שאנחנו עדיין חייבים לגמור).
עם ישראל מקיימים את ציווי ה' לצאת ולהילחם, עם חרבות, עם חניתות, עם חיצים ועם קשתות, והתוצאה – ניצחון מוחץ על מדיין. ובנוסף מגיע נס עצום: אף חייל מישראל לא נפגע. זהו נס שהוא מעל לטבע שכל חיילי ישראל עד האחרון שבהם חזרו בריאים ושלמים מן המלחמה. אפילו דו"צ אחד לא היה שם.
אבל זו רק ההתחלה של איך הקב"ה מראה את אהבתו לחיילים.
הקב"ה מצווה את משה רבנו לחלק את המלקוח שהביאו חיילי ישראל מן המדיינים חצי-חצי עם כל שאר עם ישראל.
כלומר: 12,000 החיילים יקבלו חצי מן המלקוח, ו-589,730 ה"אזרחים" הנותרים מעם ישראל יקבלו את החצי השני.
בחישוב מהיר יוצא שכל חייל קיבל פי 49 (!!!) יותר מכל אדם אחר בישראל.
בהנחה שעם ישראל במדבר (שחז"ל קוראים להם "דור דעה") לא שיחקו כדורגל, לא שיחקו קלפים, לא שיחקו סנוקר ולא שיחקו שש-בש כל היום, אלא היו עסוקים בללמוד תורה מפיו של משה רבנו ולקיים את מצוות ה', יוצא שהם הם היו לומדי התורה של אז.
ועוד יש לומר, שאם ה"אזרחים" שנשארו במחנה בילו את זמנם בטשולנטיה או על הברזלים, בזמן שחיילי ישראל נלחמו וסיכנו את נפשם, על מה מגיע להם חצי מהשלל? על כרחך אתה חייב לומר שהנשארים במחנה למדו תורה באותו זמן.
ועדיין, הקב"ה החליט שהחיילים מוסרי הנפש יקבלו פי 49 יותר מכל לומדי התורה גם יחד.
אם זה לא מראה על אהבת ה' לחיילי ישראל, אז מה כן מראה?
אולם זה לא נגמר שם !!!
הקב"ה מצווה את משה רבנו לקחת תרומה מן השלל אשר הביאו החיילים.
את תרומת החיילים - הקב"ה מצווה להעביר למשכן ולכהנים (למטרה הכי גבוהה שיש) והוא אף מצווה שהם יתנו רק 0.2% (חמישית האחוז בלבד) ממחצית השלל שהם קיבלו.
ואילו את עם ישראל "האזרחים" לומדי התורה – אותם הקב"ה מצווה לתת 2% (פי עשר יותר מהחיילים), ותרומתם מופנה למטרה נמוכה יותר: ללוויים שומרי משמרת המשכן.
ועוד: מרוב חיבתם של החיילים, הקב"ה מונה בתורה את המספרים המדויקים של תרומתם של החיילים מן השלל, אשר הופנתה למשכן ולכהנים, ואילו את תרומת כל שאר העם לומדי התורה לא טרח הכתוב למנות כלל, ורק ציין באופן שטחי כי הם נתנו 2% מהמחצית שלהם ללוויים שומרי משמרת המשכן. וידוע הכלל שכל דבר שהתורה מונה - מראה על חביבות יתרה בעיני ה'.
מה שמראה שהקב"ה רוצה את תרומתם של החיילים לדברים שבקדושה, עוד יותר מתרומתם של לומדי התורה, ותרומתם אף מגיעה למטרה נעלה יותר !
לבסוף מספרת התורה, שאת הזהב שהביאו מפקדי הצבא בתור תרומה, קיבלו מידם משה ואלעזר הכהן, “וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי יְהוָה” - הם הביאו אותו אל המקום הקדוש ביותר לעם ישראל, שאין למעלה ממנו.
נשאר למישהו ספק את מי הקב"ה אוהב הכי הרבה, ואת תרומת מי הוא רוצה יותר מכולם?
של חיילי ישראל הקדושים, הי"ו.
כל אות בפרשה הזאת צועקת את אהבת ה' לחיילי ישראל. ומי עיוור ואינו רואה זאת ??
כל האמור לעיל לא בא להוריד מזכויותיהם של לומדי התורה כהוא זה. איני בא להכניס את ראשי בין הרים (בין פוסקי הדור) ח"ו, ואיני בא להקל בתרומתם של לומדי התורה של דורנו, שזכויותיהם מרובות ובוודאי מגינות על דורנו. ידוע גם מה שכתבו חז"ל בקשר לזכויותיהם של לומדי התורה והדברים גלויים ומפורסמים.
אולם לכל הפחות, אלו שאינם לומדים תורה בשקידה ובהתמדה (ולא רק הם, אלא גם אלו המשתמטים מהמגזר החילוני), שאינם תורמים לביטחון ישראל במאומה, עליהם להתגייס באופן מיידי, בלי תירוצי בוקי סריקי, קש וגבבה (שהרי ידוע כי שערי תירוצים מעולם לא ננעלו, ולעולם לא ינעלו). ויהי נועם ה' ואהבתו עלינו ועליהם, וישמור ויגן עלינו ועליהם.
יכולתי לסיים כאן את המאמר, אולם הקב"ה האיר את עיניי שאפשר להבין מתוך הפרשה הזו גם את ההיפך הגמור, וכדי להיות נאמן למידת האמת, אני חייב לרשום את הדברים הבאים:
בפרשה כתוב שה' ציווה לגייס 12,000 לוחמים בלבד. 1,000 מכל שבט.
והדברים תמוהים, שהרי בדרכי הטבע אין די רק ב-12,000 חיילים מול מאות אלפי מדיינים הניצבים מולם. בל נשכח שמדובר על עם עתיק, שהיה קיים עוד לפני שירדו בני ישראל למצרים, ומן הסתם כעת מנו מאות אלפי חיילים, שהיו מוכנים למסור את נפשם, מפני שהם ידעו שזהו הקרב הגדול של חייהם. להיות או לחדול.
ובל נשכח כי הקב"ה מעיד עלינו "כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים"...
אם כן, מדרכי הטבע היה צריך לגייס מול המדיינים את כל ה-601,730 אנשים בגילאי צבא מעם ישראל, כדי להילחם באומה כזאת גדולה, אולם הקב"ה "הסתפק" רק ב-12,000 חיילים (2% בלבד מהאנשים בגילאי צבא).
מדוע? התשובה לכך פשוטה: מִלְחָמוֹת - אֲנִי עָשִׂיתִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ אִישׁ מִלְחָמָה״ (ע"ז ב' ב). הקב"ה ("בעל מלחמות") מחליט מי מנצח במלחמות, בלי קשר למספר החיילים.
אם כן, איזה צורך יש בכלל בחיילים? יכל הקב"ה לעשות נס ולחסל את כל המדיינים, בלי שום צורך בחיילים כלל !!
אלא שהקב"ה מבקש מאיתנו 1) שנהיה שותפים איתו בתיקון העולם, ו- 2) הוא מבקש להסתיר את הנס ככל האפשר, ולנהל את עולמו (למראית עין) בגדרי הטבע, ולכן הוא ביקש מאיתנו שנעשה את ההשתדלות המינימלית ביותר, כד שהנס לא יחרוג לגמרי מדרכי הטבע.
מכאן אנו למדים כי אין הצבא שלנו כלל תלוי במספר החיילים שיש בו, אלא בסיעתא דשמייא שיש לצה"ל.
אז היכן נמצאת האמת? האם צריכים לגייס את כולם כדי לנצח, כן או לא?
התשובה (כנראה) תלויה בהאם אנחנו מוצאים חן בעיני הקב"ה.
אם יהיה שלום בינינו. אם לא נהיה רעים ומנוכרים אחד כלפי השני. אם תהיה בינינו אחדות וויתור ועין טובה, הקב"ה ימשיך ויעשה לנו ניסים ונפלאות, גם בלי שיצטרכו לגייס את כל העם.
אבל עד שזה יקרה, ועל מנת שנגיע למדרגה הזו, הולכי הבטל ויושבי הקרנות יצטרכו לתת את חלקם במערכה, גם כדי להשיג את השלום הפנימי שעם ישראל זקוק לו.
שלום שכולם יראו שכל מגזר נותן את חלקו, ולא מחכה שאחרים יעשו עבורו את העבודה.
