אין הרתעה: 13 חודשים עברו מאז רצח המחבלים הארורים עבד א-ראוף אל מצרי ואחמד אבו ערה יחד עם מחבל נוסף את יהודתן דויטש הי"ד בצומת מחולה, ואתמול הודיע דובר צה"ל כי בתי המחבלים נהרסו. בעבר אמרו גורמים בצבא, וכך גם פסק בג"ץ, שהעיכוב פוגע בהרתעה שההריסה אמורה להשיג. אלון שוורצר, מארגון "אם תרצו", מספר על הפעילות מול אררגוני השמאל, ומפנה אצבע דווקא לכיוון צה"ל.
העיכובים בהריסת הבתים נובעים הרבה פעמים מדיונים בבג"צ, שגם פעמים רבות מגביל את ההריסה לחלק מסוים מהבית, או אפילו רק חדר, אך גם הצבא מתרשל בתפקידו.
צו ההריסה הראשוני, שהוצאתו היא באחריותו של הצבא, יוצא לעיתים אחרי זמן רב, לפעמים אפילו 9 חודשים.
כך למשל, שלשום (ג') הודיע צה"ל כי הוצא צו הריסה לבית המחבל שרצח את צאלה גז הי"ד עם התינוק שלה ליד ברוכין. 5 חודשים לקח לצה"ל רק בשביל להוציא צו הריסה, וכעת עלולים להיות דיונים משפטיים מייגעים וערעורים לבג"ץ, עד שיהיה ניתן לבצע את ההריסה בפועל.
גם כשכבר יוצאת ההריסה אל הפועל, לפעמים נדמה שהיה עדיף לא להרוס בכלל. כך למשל, שלשום הרס צה"ל את ביתו של המחבל ת'אבת מסאלמה, אחד ממבצעי הפיגוע במחסום המנהרות לפני כשנה, בו נרצח הנער אהרן טוביה שמחה, בן ה-12.
הבית נשאר על עומדו, ורק הקומה בה התגורר המחבל ניזוקה, והקירות נהרסו. ברשת לעגו להריסה והגדירו אותה כ"הכנה לשיפוץ".
כדי להבין את הנושא לעומק, שוחחנו עם אלון שוורצר, שחוקר את התחום הזה כבר שנים ארוכות מטעם ארגון "אם תרצו".
למרבה הפלא, הוא מספר לנו שהגורם העיקרי שמעכב את הריסות הבתים כיום הוא לא בג"צ, אלא דווקא גרירת הרגליים של הצבא: "בשנת 2024 היו רק 4 עתירות על הריסת בתי מחבלים" מסביר לנו אלון. "במרבית המקרים בשנה האחרונה אין את התירוץ של מערכת המשפט, כלומר, הכל קם ונופל על מערכת הביטחון."
"ברור שיש עומס על מערכת הביטחון, מצד שני, גם בתחילת המלחמה היה עומס, אולי יותר עומס, ושם ראינו שכן בתים נהרסו על אחרי 40, 60, 80 יום. לאחרונה באמת כל הבתים שנהרסים, אחד אחרי השני, נהרסים אחרי 190, 200, 270 יום".
לדברי אלון, ארגוני השמאל שבעבר עסקו בעתירות האלה, ובראשם "המוקד להגנת הפרט", משכו את ידיהם, וגם אם יש עתירות שמוגשות בסיועם, הם כבר לא בפרונט.
"לצערנו הדבר בטווח הארוך, זה לא השפיע על מספר הימים, מרגע הפיגוע ועד הריסת בית המחבל"
גם אם ההליך עצמו יכול לקחת זמן, אלון מסביר שיש הרבה מה לעשות, ואפשר לעשות: "בסוף 2023, תחילת 2024, היו כמה בתים שנאטמו עוד בטרם הדיון על הריסת בית המחבל. כלומר, ראינו כל מיני יוזמות ושינוי מדיניות חיובים, אבל לא ראינו את המדיניות הזאת נמשכת, או מוכפלת בעוד אפשרויות."
"ברגע שיש לך את המקרים האלה, אתה מבין שזה אפשרי. כלומר, אין פה את התירוץ המשפטי, זה תלוי רק בנו".
איטום הוא רק שינוי מדיניות אפשרי אחד, אלון מדגיש שיש עוד הרבה דברים שאפשר וצריך לעשות: "אותו דבר לגבי מחבלים שלא הצליחו במשימתם לרצוח. זה אפשרי, ואנחנו רואים את זה, לצערנו, באופן נקודתי, פה אחד ושם אחד, אבל זה צריך להיות גורף."
"אין הבדל בסוף במניע של המחבל שהגיע עם סכין, האם הוא הצליח במשימתו, והסכין כן גרמה לרצח, והרגה לא עלינו אזרח או חייל ישראלי, או שהוא פספס בשתי מילימטר את העורק הראשי, ולכן הביתו לא יהרס".
"יש כמובן עוד נושא, שזה הריסות בתי מחבלים, מה שנקרא, בתוך הקו הירוק, שהם לא נהרסים. יש הרבה דוגמאות לכך, גם פיגועים קטלניים, ועל זה גם, לצערנו, אין שינוי מדיניות, למרות שהיו לא מעט פיגועים כאלה".
אלון מציין פעילות חשובה, שלדבריו משנה גם את הדינמיקה בבתי המשפט, ואפילו משפיעה על ארגוני השמאל: "הפעילות שלנו, ושל פורום בוחרים בחיים ועוד ארגונים ומשפחות שכולות שמגיעים לבתי המשפט, מגיעים לדיונים, וחושפים את אותם ארגונים ועודכי דין לציבור, ואני חושב שזה גורם להם להבין שהם עושים משהו פסול, וזה מצמצם את המוטיבציה שלהם להגיש את העתירות האלה".
"אני חושב שהמקום של הנוכחות של ארגונים, משפחות שכולות, חיילי צה"ל במילואים, כל מי שיכול להגיע ולראות בעיניים, ולהיות נוכח, כמו שמגיעים לוועדות בכנסת אז מגיעים לדיונים בבית המשפט העליון, יש לזה חשיבות גדולה. בסוף שם כמו שאנחנו יודעים, בעצם מחליטים על רוב הדברים במדינה, בתקדימים, בפסקי דין, אז הנוכחות שם בהחלט יוצרת, לא אקרא לזה לחץ, אבל יוצרת הבנה שלא מדובר פה במשחק, שיש לך קבוצה אחת על הדשא".
"זה מה שהיה בשנים הראשונות, עורכי הדין של המוקד להגנת הפרטעתרו וציטטו את עצמם לדעת, זה היה לראות אותם עתירה אחרי עתירה, בעצם חוזרים על עצמם, ועל כל המושגים שלהם, של זכויות משפחת המחבל, ומולם היציע היה ריק, וכאשר מולם עומדים בגאון, משפחות, שכולות וארגונים, אז הם מבינים שמה שהם עושים פסול, ובסוף הזכות לחיים גוברת על הזכות לקניין של המחבל ומשפחתו, ועל זה אנחנו נלחמים."