בתחילת יולי הקבינט מתכנס באופן דחוף בשעות הלילה, לאחר שאמ"ן מודיע כי יש "מידע התרעתי" - הכנות מתקדמות של חמאס לפיגוע אסטרטגי באמצעות מנהרות, שמטרתו לפגוע ולחטוף חיילים ואזרחים. ראש הממשלה מדווח לשרים: "הם על סף ביצוע ואנחנו צריכים להחליט מה אנחנו עושים". זו גם ישיבת הקבינט שבה מוצג לראשונה איום המנהרות בהרחבה על ידי ראש השב"כ. ההחלטה שמתקבלת היא מינימלית: "כרגע היעד למנוע את הפעילות". למרות שצה"ל יודע כי קיימות עוד מנהרות רבות, במערכת הביטחון רוצים עדיין להימנע ממבצע. גם כשחמאס לוקח באופן חריג אחריות על ירי הרקטות, "גורם ביטחוני בכיר" מתדרך ב'וואלה': "שקט יענה בשקט". בחמאס לא התרשמו: "אם האויב יעז לבצע שטות, יהיה לנו בנק מטרות שהוא לא מצפה לו" - השיב דובר הזרוע הצבאית של חמאס, אבו-עוביידה - "ביכולתנו להפתיע את האויב ואת בעלות בריתו".
בבוקר ה-7 ביולי הותקפו יישובי הדרום עד לבאר שבע בירי רקטות מסיבי, רק בצהריים פורסם הרקע: צה"ל תקף מנהרה של חמאס באזור כרם שלום. מדובר במנהרה גדולה שצה"ל פעל לאתר אותה בימים האחרונים, ועל פי המידע המודיעיני היו צריכים לצאת ממנה עשרות מחבלים. 7 מחבלים שניסו להיכנס למנהרה לאחר ההפצצה, נהרגו. בחמאס הגיבו בזעם: "המרד הפלסטיני עומד מול שלב של הסלמה". "הקבוצה החדשה של השהידים שנהרגו תבעיר את האינתיפאדה דרך המחסומים וגדרות התיל כשהיא שוברת את גבולות הכובש" אמר עיזאת א-רישק חבר הלשכה המדינית של חמאס.
במערכת הביטחון העדיפו גם בשלב זה לחזור לשגרה. בדיון קבינט שהתקיים באותו יום העריך ראש אמ"ן אביב כוכבי, "בעזה לא רוצים ללכת עד הסוף". הרמטכ"ל גנץ הצטרף: "אני לא חושב שהם רוצים בהסלמה רחבה". יעלון הוסיף שאין עוד איום קונקרטי: "אני לא רואה מוכנות או התכוננות כזאת למנהרות אחרות", אך למרות עמדה זו, בעקבות ירי הרקטות של חמאס על כל הדרום, הקבינט מחליט על יציאה למבצע "צוק איתן".
מטרות המבצע הרשמיות היו מוגבלות וכלליות: "הפסקת הירי תלול מסלול", "השבת ההרתעה מול חמאס וביסוס שקט ויציבות ביטחונית לאורך זמן", ובנוסף: "שיבוש המנהרות לאפשרות של תקיפה מיידית". נתניהו הסביר: - "קבענו שתי מטרות, האחת היא שיבוש המנהרות לאפשרות של תקיפה מיידית, הדבר השני כיעד רצוי זו חזרה לרגיעה", למחרת, הוסיפו חברי הקבינט מטרה נוספת שתאפשר להמשיך את הפעולה ו"לפגוע בתשתיות וביכולות צבאיות, בדגש על מערכי רקטות ומנהרות, כל זאת על מנת להשיב את השקט"
בצהרי ה-8 ביולי החל חיל האוויר במתקפה אווירית ברצועת עזה, "הכלל 'שקט ייענה בשקט' עדיין רלוונטי", צוטט גורם מדיני בוואלה, "אבל אם הצד השני בוחר להתעלם ממנו, ישראל לא תשב בחיבוק ידיים". באותו יום נורו מעזה כ-150 רקטות שהגיעו עד לגוש דן, הרי ירושלים ואפילו חדרה. באותו ערב, חדרה חוליית מחבלים מ"הקומנדו הימי" של חמאס לחוף זיקים. המחבלים זוהו וחוסלו בקרב שהתנהל בחולות, על גופות המחבלים נמצאו אמצעי לחימה רבים כולל טילי rpg ואזיקונים לצורך חטיפה.
בשלב הראשון של צוק איתן תקף צה"ל מהאוויר בלבד. בין היעדים: משגרים מוטמנים, מוצבים של חמאס, מנהרות ופירים, מבני שלטון של החמאס, ובהמשך גם בתים של פעילי חמאס, לצד ניסיונות לבצע חיסולים ממוקדים, של מחבלים מדרגי ביניים. מפקדי החמאס הסתתרו מתחת בית החולים שיפא, שם צה"ל לא רצה לתקוף מחשש לפגיעה ב"בלתי מעורבים". חמאס המשיך בירי הרקטות לעבר אוכלוסייה אזרחית. בסך הכל נורו במהלך המבצע יותר מארבעת אלפים וחמש מאות רקטות (!) מהם נהרגו 5 אזרחים, אך מעבר כרם שלום נשאר פתוח לאורך המבצע. כשבוע לאחר תחילת המבצע הורה צה"ל על פינוי אוכלוסייה בבית לאהיא, אזור ממנו שוגרו כשליש מהרקטות.
בימים הראשונים של המבצע מגיע אלוף פיקוד דרום סמי תורג'מן לישיבת הקבינט כדי לשכנע את השרים להוציא לפועל תוכנית בשם "הגנה קדמית", לנטרול המנהרות במרחק קילומטר מהגדר: "יש איום אסטרטגי שבכל רגע יכול להיות מופעל נגדנו", אבל גם באותה ישיבת קבינט תורג'מן יודע לנקוב במספר של רק 9 מנהרות חוצות גדר. שר הביטחון והרמטכ"ל מתנגדים: "המנהרות הן סיכון סביר" אומר גנץ, יעלון הסביר: "אני מסתכל על איום המנהרות כעל בעיה לא פתורה, שלא נפתור אותה גם באירוע הזה", הקבינט לא אישר את התוכנית, היא תצא לבסוף לדרך רק כעבור שבוע, לאחר שחמאס סירבו להצעות 'הפסקת האש' ואחרי פיגוע חדירה שסוכל.
ב-15 ביולי פורסמה "היוזמה המצרית" להפסקת אש: ישראל תפסיק פעילות בעזה, "הפלגים הפלסטיניים" יחדלו את ירי הרקטות, המעברים יפתחו, ובתוך 48 שעות יצאו משלחות להשלים את השיחות. בישראל תמכו. "גורמים מדיניים" הסבירו ל-ynet שההצעה מחזירה את השטח למצב שלפני המבצע, עם חמאס הרבה יותר חלש, ושישראל תפעל בזירה הבינלאומית לפירוז עזה מרקטות. לאחר ישיבת הקבינט הודיעה ישראל כי היא תנצור את האש החל מ-9 בבוקר. היחידים שהתנגדו היו השרים בנט וליברמן. אבל חמאס לא הצטרפו להפסקת האש החד צדדית, הירי נמשך והתגבר, ובאותו ערב נהרג דרור חנין הי"ד, שהגיע לחלק מזון לחיילי צה"ל ונפגע מפצצת מרגמה סמוך למעבר ארז. דרור הפך להרוג הראשון שנפגע במבצע "צוק איתן".
בחמאס תדרכו שלא יקבלו את הנוסחה של "שקט יענה בשקט" שרצתה ישראל, והציבו רשימת דרישות ל"רגיעה ל-10 שנים" שכללה פתיחת מעברי גבול, נמל ימי ואווירי, שחרור אסירי חמאס מ"שובו אחים" וביטול הפרימטר. אל מול האיום שישראל תיכנס קרקעית לרצועת עזה, חזרו דוברי החמאס שוב ושוב על האמירה כי זו "הזדמנות לחטוף חיילים". בהודעה של מוחמד דף הוא שיבח את לוחמי חמאס "המשתוקקים למות כשם שחיילי צה"ל אינם משתוקקים למות".
ב-17 ביולי, היום העשירי למבצע צוק איתן, לפנות בוקר, חודרים 13 מחבלים מפיר מנהרה ליד קיבוץ סופה. תצפיתניות מזהות את המחבלים ומכווינות את חיל האוויר. "נמנע פיגוע כבד ומשמעותי של חמאס, אילו הפיגוע היה מתממש באמצע קיבוץ היו מנסים לחטוף אזרחים", הסביר דובר צה"ל. באותו ערב החלה הפעולה הקרקעית בשטח הרצועה. דובר צה"ל מסר: "צה"ל החל במימושה של מדרגת פעולה נוספת במדרג הפעולות העולה של מבצע 'צוק איתן'". לפי גנץ היציאה לפעולה קרקעית הייתה כי "עובדת התממשות האיום שינתה אצל כולם את ההתייחסות למנהרות". לעומת זאת טען לימים יעלון כי אם חמאס היה מסכים להפסקת אש, לא הייתה פעולה קרקעית גם בשלב זה: "מעדיף לנסות ולבלום 2-3 פיגועים ממנהרות ובלבד שלא לאבד 67 חיילים" הסביר יעלון.
ב-19 ביולי חדרו דרך מנהרה נוספת, סמוך לבארי, תשעה מחבלים שהצליחו להגיח מן האדמה במרחק 300 מ' מהגדר בתוך ישראל ללא שזוהו. הם המתינו במקום, וכשהגיע כוח צה"ל לתצפית, הוא הותקף בטיל נ"ט. בחילופי האש נהרגו שני חיילים: אמוץ גרינברג ואדר ברסנו הי"ד, ומחבל אחד. שאר המחבלים הצליחו לחזור לעזה. "זה עלול היה להיגמר במסע הרג בקיבוץ". יומיים לאחר מכן, יצאו שתי חוליות מחבלים ממנהרות בין הקיבוצים ניר-עם לארז. בדרכם לשדרות הם זוהו על ידי כוח צה"ל, אבל הצליחו לירות טיל נ"ט על הכוח של סא"ל דולב קידר שקפץ למקום. בחילופי האש נהרגו המג"ד דולב ו-3 חיילים נוספים, שמנעו פיגוע קשה. ב-28 ליולי נפלו חמישה לוחמים, בחדירה של מחבלים מפיר מנהרה נוסף בנחל עוז. המחבלים הגיעו לפילבוקס של צה"ל, ירו טיל נ"ט, וניסו לחטוף חיילים ונשק, אחד המחבלים חוסל, השאר נמלטו חזרה למנהרה. למחרת חוסלה עוד חולייה שחדרה בדרום הרצועה. למרות ההצלחות הקטנות שהיו לחמאס בחדירות של מחבלים, הכניסה הקרקעית מנעה אסון הרבה יותר גדול ותוצאה כמו זו של ה-7.10, 9 שנים מאוחר יותר.
מטרת הפעולה הצבאית בעזה היתה בעיקר חשיפת והשמדת מנהרות בשטח הסמוך לגבול. צה"ל פעל בפאתי בית חאנון (נח"ל), סג'עייה (גולני) חאן יונס (צנחנים) ורפיח (גבעתי). הקרבות של חטיבת גולני בסג'עייה שהפכה למוקד מבצעי של ארגוני הטרור היו הבולטים ביותר, באחד הקרבות נפגע נגמ"ש מירי טיל נ"ט, 7 חיילים נהרגו, אחד מהם, אורון שאול הי"ד, נחטף ע"י חמאס. במהלך המבצע צה"ל איתר מנהרות רבות שחדרו לכיוון יישובי עוטף עזה, ובסך הכול הושמדו 34 מנהרות התקפיות. כמות ואיכות המנהרות שנחשפו במהלך הפעולה הקרקעית לא השאירו מקום לספק, הם נועדו לפיגוע אסטרטגי של חטיפת ורצח אזרחים ביישובי עוטף עזה. באחת המנהרות שנחשפה סמוך למעבר קרני נמצאו לא רק אמצעי לחימה רבים, אלא גם שלושה אופנועים שנועדו לביצוע חטיפה של חיילים או אזרחים.
כשבוע לאחר תחילת הפעולה הקרקעית כבר הפעילה ארה"ב לחץ מתמשך על ישראל להסכים להפסקת אש. נשיא ארה"ב ברק אובמה התקשר לנתניהו כדי ללחוץ שיקבל את התיווך של קטאר וטורקיה, אבל נתניהו, שרצה את מצרים בתפקיד המתווכת, התנגד. "קטאר וטורקיה הן התומכות הגדולות ביותר של חמאס. אי אפשר לסמוך שיהיו מתווכות הוגנות". אובמה התעקש: "אני סומך על קטאר וטורקיה... ישראל אינה במצב שהיא יכולה לבחור את המתווכים". ב-28 ביולי קראה מועצת הביטחון של האו"ם ל"הפסקת אש הומניטרית מיידית", על בסיס ההצעה המצרית.
בסופו של דבר הודיעו ג'ון קרי (מזכיר המדינה האמריקאי) ומזכ"ל האו"ם על הסכמות להפסקת אש הומניטרית ל-72 שעות שתתחיל ב-1 לאוגוסט. גם החלטה זו התקבלה אחרי ויכוח בקבינט בין יעלון לבנט. יעלון טען שיש בהפוגה רק יתרונות, בנט האשים כי היא מאפשרת לחמאס להרים את עצמו מהקרשים. בישראל התעקשו כי הפעולה להשמדת מנהרות תימשך גם בהפסקת האש. כשעה לאחר כניסת הפסקת האש לתוקף, תקף חמאס כוח של סיירת גבעתי, המחבלים שיצאו ממנהרה באזור רפיח הרגו שלושה חיילים: בניה שראל מפקד הסיירת, ליאל גדעוני והדר גולדין שהמחבלים הצליחו לחטוף את גופתו אל תוך המנהרה. הפסקת האש קרסה.
ב-4 באוגוסט הודיע אלוף פיקוד דרום תורג'מן, כי צה"ל מסיים את השמדת כל המנהרות החודרות שצה"ל ידע על קיומן ושהתגלו במהלך המבצע. באותו ערב הושגה שוב הפסקת אש ל-72 שעות, והמשלחות של ישראל, הרש"פ וחמאס יצאו למצרים, לא לפני שחמאס ניצל את רבע השעה שלפני הפסקת האש למטח רקטות לאזור ירושלים והשפלה. בכיר החמאס מוסא אבו מרזוק הבהיר: "ההתנגדות לא תנהל משא ומתן בקהיר על התפרקות מנשקה. אנחנו נדבר רק על הפסקת האש והסרת המצור".
צה"ל הסיג את כוחותיו מרצועת עזה, שחרר כוחות, העלה טנקים צפונה, ואמר לתושבי עוטף עזה כי הם יכולים לחזור לבתיהם בבטחה. "יש פה קיץ חם. הסתיו יבוא אחריו. הגשם ישטוף את אבק הטנקים. השדות יוריקו, ו'דרום אדום' במובן החיובי של המילה, של כלניות, פרחים ויציבות, יהיו פה, ויהיו פה להרבה מאוד שנים קדימה" התפייט הרמטכ"ל גנץ בנאום שקיבל את השם "נאום הכלניות".
אבל בניגוד להערכות צה"ל, בסיום 72 השעות (8.8) חודש הירי של חמאס לעבר ישראל. ראשי הרשויות בדרום זעמו:"זה מה שקורה כשעושים חצי עבודה. מתי נבין? עם ארגון טרור לא מדברים, ארגון טרור מחסלים" אמר ראש העיר אשקלון. חיים ילין ראש מועצת אשכול אמר גם וגם: "שר הביטחון וראש הממשלה צריכים לקיים את אותה הבטחה שלא יסכימו לשום ירי לעבר מדינת ישראל, גם לא עוטף עזה, ... צריך 'לתת עוד בראש' כדי להצליח בהבנות המדיניות".
צה"ל הגיב בתקיפות מהאוויר וסיכולים ממוקדים. השר שטייניץ, שהיה מהשרים הניציים בקבינט במהלך המבצע אמר: "לישראל לא תהיה ברירה אלא להשתלט זמנית על עזה על מנת להכריע את החמאס ולפרז את הרצועה מטילים ורקטות", אבל צמרת הקבינט חתרה שוב ושוב להפסקת אש שהושגה כעבור יומיים וחצי של ירי, ונמשכה לסירוגין עד ל-19 באוגוסט, אז קרסו השיחות וחמאס פתח במטח לעבר שדרות ונתיבות, שנתן את האות לחידוש הלחימה.
ירי הרקטות של חמאס נמשך בעוצמה נמוכה יותר אבל עם תוצאות קשות. ב-22 באוגוסט נהרג בקיבוץ נחל עוז הילד דניאל טרגרמן, ילד בן 4 ששיחק בביתו ולא הספיק להגיע לממ"ד. באותו יום נפצע בבאר שבע באורח בינוני, וחייל בחופשה באורח אנוש בגן יבנה. למחרת, פגעה פצצת מרגמה בחדר האוכל של קיבוץ נחל עוז וב- 24 באוגוסט נפצעו מפצצת מרגמה 3 נהגים שהגיעו לאסוף עזתיים במעבר ארז לטיפול בישראל.
צה"ל ניסה לנצל את חידוש הלחימה לחיסול בכירים בחמאס. ב-19 באוגוסט - היום ה-43 ללחימה, תקף צה"ל את ביתו של מוחמד דף, רק כעבור שנים יתברר שלא רק שמוחמד דף לא חוסל, אלא שהוא גם לא הפך לנכה כפי שסברו בצה"ל. ב-21 באוגוסט הצליח צה"ל לבצע - לראשונה במבצע - חיסול מוצלח של שלושה מבכירי הזרוע הצבאית ברפיח: ראאד אל-עטאר מח"ט רפיח, מוחמד אבו שמאללה ומוחמד ברהום. ירי החמאס בתגובה התרחב והגיע עד לחיפה.
ב-26 באוגוסט נכנסה לתוקף הפסקת אש בלתי מוגבלת. ישראל וחמאס הודיעו שהם מקבלים את היוזמה המצרית להפסקת האש ופתיחת המעברים, והתחלה של שיחות בתוך חודש. שעות ספורות לפני הפסקת האש נרצחו רבש"ץ נירים זאב עציון ושחר מלמד הי"ד, ממטח פצצות מרגמה של חמאס, בזמן שניסו לתקן קו חשמל שנפגע בקיבוץ.
חמאס ערכו עצרות "ניצחון" שבהם הדגישו כי זו מערכה שהיא רק שלב ראשון לשחרור ירושלים, וכי לא יוותרו על נשקם. למחרת הופיע מנהיג חמאס הנייה באופן פומבי ואמר כי חמאס לימדה את ישראל לקח בזכות האיתנות של תושבי עזה. נתניהו טען במסיבת עיתונאים כי ישראל לא הסכימה לאף אחד מהתנאים של חמאס, והדבר היחיד שישראל הסכימה זה לשיקום הומניטרי ברצועת עזה תחת פיקוח ישראלי למניעת הברחות. תפיסת העולם שרווחה בישראל, היא שיש לשנות את המדיניות כלפי עזה ממצור, שנתפס כמי שדוחק את חמאס להסלמה, לשיפור המצב הכלכלי.
בהפסקת האש תמכו נתניהו, יעלון, לפיד ולבני, שהובילו את הקו שהנחה את המבצע, אך היתה קבוצת שרים בקבינט שדרשו פעולה משמעותית יותר והכרעה של חמאס. שר החוץ ליברמן התנגד להפסקת האש, שלדבריו בחסותה יוכל החמאס להמשיך ולהתעצם ולנהל מערכה נוספת בעיתוי שנוח לו. ”עם חמאס אסור להגיע להסדרה. כל עוד חמאס שולט בעזה אי-אפשר להבטיח ביטחון לאזרחי ישראל". גם שר הכלכלה בנט תקף: "אסור להוריד את הרגל מהגז, ולהסכים להפסקת אש ללא פירוז חמאס מטילים". כך גם סער, שטייניץ וארדן. חברי כנסת מהליכוד התקשו להסתיר את האכזבה - דני דנון - שפוטר מתפקיד סגן שר הביטחון לאחר שמתח ביקורת על נתניהו בתחילת המבצע אמר "מלחמת 'צוק איתן' שנפתחה בתמיכה עצומה, הסתיימה כשעם ישראל נבוך ומבולבל".
במבט היסטורי, מבצע צוק איתן נמשך 51 יום, והיה למבצע הארוך ביותר בעזה. הוא הסתיים בתחושת החמצה ללא פגיעה בשלטון חמאס בעזה, אך הפתיע בתקופת שקט ממושכת שהולידה את ה"הסדרה", רק ב-7.10 תתנפץ האשליה כי חמאס הפך למורתע. ישראל יצאה למבצע כאשר "התכלית האסטרטגית" שלו קבעה מראש כי אין שום כוונה למוטט את שלטון חמאס, כפי שהגדיר זאת ראש אגף התכנון נמרוד שפר "להחזיר את השקט על בסיס חמאס כריבון ברצועת עזה".
הקבינט שהיה שותף לקבלת ההחלטה - עוד קודם המבצע, וגם במהלכו - הוכיח כי כמעט כל הגורמים בוויכוח הפוליטי בישראל היו שותפים להחלטה, מנציגי השמאל: ציפי לבני שרת המשפטים, ויאיר לפיד שר האוצר. ראש הממשלה נתניהו, שר הביטחון יעלון, וגדעון סער, היחידים שביקרו את תפיסת העבודה הזו (לפחות כלפי חוץ) היו שני חברי הקבינט ליברמן ובנט: כשליברמן קרא לכיבוש עזה ומיטוט שלטון חמאס, ובנט אתגר את עמדת צה"ל בנוגע לאיום המנהרות.
הוויכוח על הדיונים שהתקיימו בקבינט נמשך שנים לאחר מכן בחילופי מהלומות מילוליות, כאשר יעלון שר הביטחון והרמטכ"ל גנץ מצד אחד, וליברמן ובנט מצד שני. "קבינט שטחי, פוליטי ופופוליסטי." אמר יעלון על השרים שחתרו לפעולה משמעותית בעזה "אילו היינו פועלים בצוק איתן על ידי סקרים של ציבור שנע אחרי סיסמאות מפתות אך חסרות אחריות, היינו שקועים בביצה העזתית או שהיינו היום, שנתיים וחצי אחרי יציאה משם, מקופלי זנב". מנגד בנט לא נשאר חייב: "אם היינו שומעים בקולם של גנץ ויעלון בזמן צוק איתן, היינו מתעוררים לאסון נוראי בנגב המערבי של עשרות חטופים לתוך עזה, מאות נרצחים בפיגוע טרור שכמוהו לא ידענו".
יעלון המשיך, וגם שנים לאחר המבצע דבק בקונספציה לפיה ישראל נגררה אליו בטעות. בכנס שהתקיים ב-inss חודש לאחר המבצע הציג יעלון את השתלשלות האירועים כתוצאה של "התגלגלות" בעקבות "הסלמה מדודה בדרום, ירי ע"י שלוחים, לא ע"י חמאס", יעלון הסביר כי חמאס היה במצוקה בעקבות חילופי השלטון במצרים: "אנחנו רואים את זה כבעיה, מנסים להקל על מצוקת האזרחים בעזה" הסביר יעלון, חמאס תכנן פיגוע חטיפה "כדי להקל מעליו את החנק". יעלון גם טען כי היתה זו טעות לעצור את משוחררי עסקת שליט במבצע "שובו אחים" כדי לא להביא להסלמה. גישה דומה התקבעה בצה"ל - מסמך שהכין צה"ל על "הרקע המערכתי" למבצע צוק איתן מתאר מצוקה כלכלית בעקבות עליית סיסי לשלטון ופגיעה במערך המנהרות, ואפילו ש"להחרפת המצב תרמה העובדה שחודש יולי 2014 הוא חודש הרמדאן בו באופן מסורתי הוצאות משק הבית עולות מעל לממוצע". כך התקבעה תפיסה שהתעלמה וזלזלה בתוכנית המנהרות ההתקפיות של חמאס וממילא לא הפיקה לקחים על כוונות החמאס.
ב-5 באוגוסט - במקביל לכניסת הפסקת האש הראשונה, התפרסמה ידיעה בחדשות 12 על מצגת שהוצגה בדיוני הקבינט ובה תרחיש אימה מכיבוש הרצועה: "מחיר כיבוש רצועת עזה - מאות חיילי צה"ל הרוגים". בכתבה נטען כי צה"ל הציג מצגת שבה נאמר כי המחיר של כיבוש הרצועה הוא סכנה ממשית להסכמי שלום עם מצרים וירדן, אלפי פלסטינים חפים מפשע הרוגים, שנים ארוכות עד שיצליחו לבסס אחיזה מודיעינית, מאות רבות של הרוגים לצה"ל וחיילים חטופים, ועלות של עשרה מליארד למשק". עפ"י הפרסום הגורם הצבאי שהציג את הנתונים לשרים אמר כי "עוד נתגעגע לדרום לבנון" - כמעט כל בית ברצועה ממולכד, ורחובות שלמים מלאים במוקשים ומטעני חבלה. בכתבה צוטט "גורם צבאי בכיר" - ככל הנראה הרמטכ"ל גנץ - שאמר: "בבחירה של בין כיבוש עזה לייבוש חמאס - השרים בחרו נכון".
בעיתון "הארץ" נטען כי המצגת הוצגה בדיון שזימן נתניהו כדי לשכנע את השרים כמו ארדן, ליברמן ואפילו שטייניץ, שהביעו תמיכה בכיבוש הרצועה, לדחות על הסף פעולה שכזו. הישיבה נמשכה כ-4 שעות והגיעו אליה שורה של בכירים בצה"ל ובשב"כ. חלק מהשרים טענו כי ההצגה היתה מגמתית, בתקשורת עלתה הטענה כי תוכן המצגת הודלף ע"י נתניהו כדי להדוף את הביקורת הציבורית על ההחלטה לא למוטט את שלטון החמאס, וקראו לחקור את ההדלפה שפגעה בהרתעה, שכן חמאס הבין באמצעות הפרסום שישראל לא מתכוונת לכבוש את הרצועה".
לעומת זאת, שרים בקבינט התראיינו בעילום שם עם ביקורת קשה על צמרת צה"ל: "מההתחלה התקבל הרושם לפיו בצבא "לא ששים אלי קרב". "בדרך כלל במלחמות, הדרג המדיני מאשר 50% ממה שמציע הצבא. כאן אישרנו 120%. מהיום הראשון הייתה תחושה שצריך להאיץ בצה"ל לפעול". "האווירה היא שרוצים לחזור הביתה בשלום". גם השר שטייניץ - שתמך בכיבוש הרצועה - האשים את גנץ ש"הפחיד את כל הקבינט והזהיר מהאופציה הזו של כיבוש הרצועה והכרעת חמאס". לפי השר ארדן, גנץ "שאף כל הזמן לסיים את המבצע בהפסקת אש".
כך או כך, ההחלטה להימנע מכיבוש הרצועה ומיטוט שלטון חמאס, היתה משותפת לדרג המדיני, קרי נתניהו ויעלון, ולדרג הצבאי. בפאנל שהתקיים לאחר המבצע במכון למחקרי ביטחון לאומי (inss) בנושא "התכלית האסטרטגית של המבצע", פרס יעקב עמידרור, מי שהיה ראש המל"ל עד כחצי שנה לפני "צוק איתן", את תפיסתו, שכנראה דומה לדרך שבה בנימין נתניהו ראה את הדברים: עמידרור הסביר כי לתפיסתו הטרור בישראל הוא כמו הוריקן בארה"ב - בעיה מתמשכת שלעולם לא נפטר ממנה.
עמידרור הסביר כי לתפיסתו צריך לבחון את השאלה מה צריך לעשות בעזה לא מנקודת המבט של מה אנחנו מסוגלים לעשות, אלא האם שווה לנו להשקיע על ה'בעיה הקטנה' הזו את האנרגיה, מכיוון שלמדינת ישראל יש בעיות אחרות לטפל בהם. עמידרור הציג את הדברים בצורה דיכוטומית - ישנם רק 2 אפשרויות בלבד: או כיבוש עזה ושליטה ישראלית מלאה, אפשרות אותה הוא דחה על הסף בגלל המחיר הכלכלי. או ללכת ללחימה שבסיומה הסדרה, למרות שאין ספק כי היא זמנית ושברגע שמתחילה הסדרה מתחילות ההכנות למבצע הבא על ידי שני הצדדים. אפשרויות אחרות שנשמעו בציבור כמו הרעיון של החזרת אבו מאזן לרצועה הציג עמידרור כבלתי ישימות בעליל. לעמידרור היה גם משל: חולה שמגיע לפרופסור שמציע לו שני אפשרויות: לבצע ניתוח, שיכול לסיים את המחלה, אך יש בו סיכון גבוה. או ללמוד "לחיות עם המחלה" ופעם בכמה שנים להתמודד איתה במשך כמה חודשים. התפיסה שהציג עמידרור היא ש"צריך ללמוד לחיות עם זה, ומדי פעם לטפל בזה כי זה הפך להיות יותר מדי פוגעני", ולא לקחת את הסיכון ב"ניתוח".
עמידרור שיבח את הממשלה על כך שהציגה את הדברים באופן ברור לצה"ל, והגדירה לו משימה מצומצמת מלכתחילה. באותו פאנל השמיע גיורא איילנד - גם הוא ראש מל"ל לשעבר - דעה אחרת: איילנד טען כי ישראל נכשלת בגלל שהיא מספרת את הסיפור הלא נכון והוא שיש עזה ויש חמאס, וחמאס הוא גוף מרושע שהשתלט בכוח על הרצועה. איילנד טען כי זהו שקר, החמאס הוא הנציג האותנטי והאמיתי ביותר של התושבים בעזה, ויש להכיר בכך שעזה היא מדינה - מדינת אויב. כתוצאה מכך טען איילנד כי במשא ומתן במהלך צוק איתן עסקה ישראל באינטרסים של הרשות הפלסטינית או של מצרים, אך לא של ישראל. ישראל לא צריכה לפעול להחזרת הרש"פ לעזה, אלא לשאוף לניתוק מוחלט מעזה, ואפילו הסכמה לקיומו של נמל סחורות בכפוף לפיקוח.
בתחילת דצמבר, כ-3 חודשים לאחר סיום מבצע "צוק איתן", פיטר נתניהו את השרים יאיר לפיד וציפי לבני מהממשלה, לאחר שמערכת הבחירות יצאה לדרך (כשברקע חוק ישראל היום). לבני, שרת החוץ לשעבר, שהובילה יחד עם הרצוג את סייעת "המחנה הציוני", טענה במהלך הבחירות כי בזמן מבצע "צוק איתן" היתה הזדמנות לקידום יוזמה בינלאומית לפירוז עזה, יחד עם חיזוק מעמדה של הרש"פ כסמכות הלגיטימית ברצועת עזה, אך היא נבלמה ע"י נתניהו. טענה זו הפכה במשך השנים לבסיס לטענה המרכזית של השמאל: נתניהו חיזק את חמאס, כדי לבלום את הרש"פ.
בפועל הרעיון שהציעה לבני היה דומה להחלטה שקידמה בסוף מלחמת לבנון ה-2: החלטה 1701, שקראה לפירוק חיזבאללה מנשק ונסיגה מלבנון. אותה החלטה שהפכה לאות מתה וללא שום מנגנוני פיקוח. זה גם מה שהיה קורה בעזה - גם אם לא נדבר על הנאיביות בנוגע לכוונות הרש"פ והפיכת מרצחי הפת"ח ל'מתונים' - החלטה במועצת הביטחון על כניסת הרש"פ לרצועת עזה הייתה מעשה הצהרתי. בחמאס לא התכוונו לשתף פעולה עם פירוז הרצועה מנשק, ולא היה אף גוף אחר שהתכוון לעשות זאת במקומם. ההצעה של לבני הייתה למעשה תשלום במזומן באמצעות הכרה בינלאומית במדינה פלסטינית כפי שרצה ממשל אובמה, עבור הבטחות ללא שום אחיזה במציאות. גם לבני ידעה שחמאס לא מתכוון לתת לאבו מאזן לשלוט ברצועה ושאם יתקיימו בחירות ברש"פ החמאס ינצח שוב.
אבו מאזן בעצמו לא היה מוכן להיכנס לשליטה למעשה בעזה, אלא רק להשתמש בכך כדי לקדם מדינה פלסטינית. בכנס שהתקיים ב-inss הודה ראש המכון אודי דקל (מי שהיה רח"ט תכנון אסטרטגי בהתנתקות, ולאחר מכן מונה לראש יחידת המשא ומתן עם הפלסטינים) כי בשיחות עם אנשי הרש"פ הם התנגדו לקבלת האחריות על רצועת עזה, ובכל אופן לא הסכימו לכניסה על 'כידוני צה"ל'. תחקיר שפרסם העיתונאי אמיר תיבון בוואלה בפברואר 2015 חשף שאבו מאזן הכשיל יוזמה בינלאומית להשתלטות הפת"ח על הרצועה. התחקיר שהתבסס על ראיונות עם שורת דיפלומטים באו"ם, טען כי מיד לאחר צוק איתן התגבשה טיוטה בידי קבוצת מדינות בראשות ארצות-הברית, צרפת ובריטניה, יחד עם ירדן, שהציגה את התוכנית לפלסטינים, אך "הפלסטינים נסוגו מהיוזמה מכיוון שאבו מאזן חושש מההשלכות של כניסת הרשות הפלסטינית לעזה". עפ"י "דיפלומט בכיר" שצוטט בוואלה: "אם הוא ייכנס לעימות עם חמאס, הציבור הפלסטיני יפנה נגדו והוא צפוי להפסיד, אם כוחותיו ייכנסו לעזה ולא יגיעו לעימות עם חמאס, ישראל תאשים אותו בכל פעם שחמאס יירה רקטות"
לרעיון של החזרת הרש"פ לרצועת עזה כפי שמתארת ציפי לבני לא היתה היתכנות, אלא שהחלופה שקידם נתניהו, שלא היה מוכן ללכת לשליטה יהודית ברצועה, לא היתה יותר טובה: הוא ניסה לחזק מצד אחד את הרש"פ ומצד שני לא היה מוכן לשלם בהכרה במדינה פלסטינית, כדרך אמצע קידמה ישראל אג'נדה של שיקום הרצועה, שסייעה לחמאס.
כדי להבין כיצד נוצר המצב שבו ישראל תומכת בשיקום הרצועה גם ללא מימוש הפירוז, שווה להתעכב על מאמר שפרסם המכון למחקרי ביטחון לאומי בעיצומו של "צוק איתן" תחת הכותרת: "רצועת עזה' – שיקום תמורת פירוז". המאמר שפורסם על ידי אודי דקל ושלמה ברום ניסה להציב אלטרנטיבה למדיניות הממשלה של "חזרה לסטטוס-קוו של "שקט תמורת שקט" ללא יעד מדיני" לטענתם.
"ישראל צריכה להניח על השולחן את הנוסחה של 'שיקום תמורת פירוז'. "כולם מתגייסים, כולל ישראל, לשיקום ולפיתוח הרצועה, ובד בבד מתחייבים לעשות ככל יכולתם, לפירוז הרצועה מנשק אסטרטגי", אלא שכאן הגיעה השאלה התבקשת: "איך הפירוז הולך להתממש?"
"ברור כי החמאס ושאר ארגוני הטרור לא יסכימו לפירוז - לא בהכרזה ולא בפועל וימשיכו לאתר דרכים להעברת אמצעי לחימה" הסבירו דקל וברום - "עם זאת, נוצרו תנאים שמאפשרים לישראל לכפות את עקרון הפירוז, גם אם היישום יהיה מוגבל". הרעיונות ל"יישום המוגבל" כללו הצעות בנאליות כמו: החלטה של מועצת הביטחון, סיוע בינלאומי למצרים כדי לחסום את צירי ההברחות ו"מנגנון פיקוח בינלאומי בערבות הליגה הערבית" על הסיוע שנכנס לרצועה. בשונה מציפי לבני הפוליטיקאית, שלא טרחה להסביר מה משמעות הפירוז, חוקרי הinss הודו ש"התחייביויות ישראל ושאר הגורמים "עשויות לחזק את חמאס, שיכריז על השגת תכליתו האסטרטגית הסרת המצור על הרצועה, תשלום משכורות ופיתוח ושגשוג הרצועה". כמענה ל'בעיה קטנה' זו הם עונים: "שיקום הרצועה והפיתוח הכלכלי שלה הם אינטרס ישראלי כי היא תעלה את מחיר הפרת השקט הביטחוני", ולכן ישראל תרקום יחד עם ארה"ב "ארכיטקטורה של שיתוף פעולה אזורי ובינלאומי בהקמת כוח משימה בינלאומי לשיקום הרצועה, לפיתוחה, להחזרת הרשות הפלסטינית ועבאס לרצועה".
על מנת להחזיר את הרש"פ לעזה הם המליצו לשנות את העמדה הישראלית שהתנגדה לממשלת הפיוס בין פת"ח לחמאס, מתוך חשש שזה יביא להשתלטות חמאס גם ביהודה ובשומרון, והכרה למעשה בממשלה שחמאס מעורב בה: "זוהי הזדמנות לניצול הפיוס בין הפתח חמאס, במצב שבו חמאס בחולשה מדינית וכלכלית, להביא לחיזוק השליטה של הרשות בעזה". בשורה התחתונה המליצו דקל וברום על "צעדים מידיים להתאוששות הומניטרית וכלכלית ברצועה" - הרחבת הכנסת הסחורות בכרם שלום, פתיחת מעבר רפיח, יצוא סחורות מהרצועה, ואפילו, שימו לב: "תשלום משכורתיהם של עובדי ציבור פעילים בעזה".
ההמלצות כללו הקלות במצור, אבל אף אחת מהם לא היה בה כדי להביא להחזרת הרש"פ לעזה. אלו נשארו רק דמיונות, והדמיונות האלו התנפצו תוך זמן קצר. הרש"פ - שהבינה את המצב - לא ניסתה להתבסס ברצועה, אלא רק להשתמש בכך כמנוף לדרישה להקמת מדינה פלסטינית בעזה. זו היתה למעשה את התשתית הרעיונית של מה שהפך תוך זמן קצר לראשיתו של הכסף הקטארי לעזה: שיקום תמורת דמיונות על פירוז, וחיזוק החמאס בשם אשליות להחזרת הרשות הפלסטינית.
