בע"ה ט"ז סיון תשפ"ד
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

מכילים את האינתיפאדה

עם פרוץ האינתיפאדה הפכה צומת נצרים לזירת מלחמה, אבל גם כשאנשי דחלאן התחילו לבצע פיגועי קשים ההוראה הייתה להרגיע את המצב. כשהתחילו הקסאמים על שדרות צה"ל רצה לפעול בבית חאנון - האמריקאים לא הרשו וצה"ל נאלץ לסגת.

  • מאיר אטינגר, הקול היהודי
  • כ' אייר תשפ"ד - 14:38 28/05/2024
גודל: א א א
מכילים את האינתיפאדה
מכילים את האינתיפאדה
פרויקט מיוחד - תיק עזה
הטבח בשמחת תורה הפתיע את כולנו. עד היום לא עיכלנו את עוצמת המחדל.
פרוייקט מיוחד בקול היהודי פותח את תיק עזה - איך צמחה מפלצת הטרור: המחדלים של הימין ושל השמאל, הטעויות של הדרג הצבאי והדרג המדיני. איך נרדמנו מול אויב צמא דם?

עמוד הפרויקט - תיק עזה
פרק 1 - "גבול חדש, שחר חדש"
פרק 2- ציר פילדלפי. חלק א' - "האצבע בסכר"
                               חלק ב' - "
נותנים לנמר לשמור על השמנת"
                               חלק ג' - כשהמצרים הצליחו לא להצליח
פרק 3- השתלטות חמאס – תסריט ידוע מראש
פרק 4- כשאשקלון כן הפכה לחזית
פרק 5- 
גשמי קיץ: "שקט ייענה בשקט"
פרק 6- כשבג"ץ סיכל את המצור על חמאס
פרק 7- 
מאוסלו לאינתיפאדה ה-2
פרק 8- ברית עם השטן
פרק 9- מכילים את האינתיפאדה

קרב בצומת נצרים

בנרטיב שיצרו ה"פלסטינים" האינתיפאדה פרצה כביכול אחרי ובעקבות עליית שרון להר הבית, אך למעשה האינתיפאדה, אותה תכנן זמן רב מראש ערפאת ויצאה אל הפועל 4 חודשים לאחר נסיגת צה"ל מלבנון, התחילה עוד לפני אותה עלייה מפורסמת. ב-27 בספטמבר 2000 התפוצץ מטען צד על שיירה של מתיישבים שנסעה בכביש ממעבר קרני ליישוב נצרים, דוד בירי הי"ד, חייל מפלחה"ן גבעתי שהיה בג'יפ שליווה את השיירה קפץ מהג'יפ כדי לוודא שאיש לא נפגע, כשחזר לג'יפ התפוצץ מטען צד נוסף. דוד הי"ד נפצע אנוש ומת בבית החולים, מפקד הצוות נפצע. עידן קוריס, שפיקד על הכוח שהיה במוצב בצומת נצרים, סיפר כי למחרת התקרב אליו אחד השוטרים הפלסטינים שהיו בעמדה במרחק 20 מטר מעמדת צה"ל וסימן לו באצבעותיו "חכו חכו".

צומת היישוב נצרים - שהפך אחרי אוסלו למובלעת שחצצה בין צפון הרצועה לדרומה, הפכה אחרי אוסלו למוקד מרכזי של מתקפות כשהדרך היחידה להגיע ליישוב נצרים היה דרך "ציר קרני", שנפגש עם כביש 4 - "סלאח א-דין" שכונה ע"י צה"ל טנצ'ר. באותה צומת, שצה"ל הקים בה מוצב "מגן 3" (סמבה).

במסגרת ה"תיאום" עם הרש"פ נקבע "נוהל" לפיו כשיש צעדה של חמאס מפנים חיילי צה"ל את המוצב ושוטרים פלסטינים יאבטחו את הציר. ב-11 בנובמבר 1994 התפוצץ מחבל מתאבד על אופניים סמוך לעמדת צה"ל בצומת  ו-3 חיילים נהרגו. המחבל היה אמור להיבדק במחסום של המשטרה הפלסטינית אבל לא נבדק.

3 ימים לאחר הפיגוע התקיימה תהלוכה של חמאס על הכביש והעמדה פונתה לטובת השוטרים הפלסטינים שאפשרו למחבלים להשתלט על המוצב במשך כמה שעות ולהניף עליו דגלי חמאס ואש"ף. כמה ימים לאחר מכן נרצח חייל נוסף מירי מחבלים בצומת. 

גם ב"מהומות המנהרות" הפכה צומת נצרים לזירת קרב בין חיילי צה"ל לשוטרים פלסטינים כשאלפי ערבים נענו לקריאה של ערפאת, ותוך דקות ההתפרעות הפכה מאבנים לבקבוקי תבערה ואז לירי חי. בקרבות נהרגו 3 חיילי גדוד רותם של גבעתי. 

המידע על כוונת הרש"פ לפתוח באינתיפאדה היה בידי צה"ל. קדימון לכך היה באירועי יום הנכבה בחודש מאי באותה שנה - אז פרצו קרבות ברחבי הרשות הפלסטינית,  גם כביש נצרים נסגר לאחר התפרעות של מאות שיידו אבנים על חיילי צה"ל. מתוך ההמון פתחו חמושים - ככל הנראה שוטרים פלסטינים - באש חיה לעבר חיילי צה"ל בצומת נצרים. 

צה"ל התכונן ונערך ל"עימות מוגבל" בביצורים ובהכנת המוצבים למתקפה אפשרית. מוצבי צה"ל ברצועת עזה הוכנו לקראת נסיונות של מחבלי אש"ף לכבוש אותם. 

בצה"ל גובשו בתחילה 2 תוכניות לקראת העימות הצפוי: תוכנית אחת נקראה "פלדה לוהטת" שמטרתה היתה להכיל את הטרור הפלסטיני באמצעות הפעלה מדודה של כוח מבלי לחרוג מהותית מהסכמי אוסלו. התוכנית השנייה נקראה "שדה קוצים" וכללה תוכנית להשתלטות על שטחי A ביו"ש ובעזה, וגם כאן תוך הדגשה "נשאף להימנע מהכנסת כוחות צה"ל לשטחים בנויים הנמצאים באזור A". לבקשת אהוד ברק הוכנה תוכנית אחרת בשם "ברנוזה" שהרעיון שלה היה ניהול האירוע בעזרת כוחות סדירים בלבד ונסיגה חד צדדית של ישראל מיו"ש. 

עם פרוץ האינתיפאדה ה-2 הובילו מחבלי הרשות הפלסטינית 8 ימים רצופים של מתקפה על עמדת צה"ל בצומת נצרים. במהלך הימים האלה תושבי נצרים יכלו להגיע ליישוב רק במסוק. 

ב-30 בספטמבר, משעות הבוקר הותקפה עמדת צה"ל בצומת נצרים על ידי מאות מחבלים שזרקו אבנים, יידו בקבוקי תבערה וניסו לטפס אל תוכה. החיילים הגיבו באמצעים לפיזור הפגנות בלבד. כעבור שעות של הפרת סדר הגיעו אחרי הצהריים עשרות שוטרים פלסטינים ומחבלים חמושים נוספים ותקפו בירי את העמדה. חיילי צה"ל  השיבו אש, וירו כדורי גומי על המחבלים שניסו לטפס על גדר המוצב ולפרוץ לתוכו. 

הצטרפו לעדכוני הקול היהודי:
בוואטסאפ >>
בטלגרם >>

הבסיס הצה"לי נשלט ע"י מבנים גבוהים בני 5 קומות שנבנו ע"י הפלסטינים לצידו כדי לייצר שליטה על המוצב. מתוך הבניינים צלפו השוטרים הפלסטינים לעבר החיילים.

עזתי שעבד עבור חברה טלוויזיה צרפתית הפיץ צילומים שהציגו את מוחמד א-דורה, ילד עזתי, מסתתר יחד עם אביו מאחורי חבית, וטען כי א-דורה נפגע מירי צה"ל לעברו. הצילומים הופצו ברחבי העולם והשפיעו על הפעילות של צה"ל בבלימת האינתיפאדה. לימים קבע דו"ח ועדת הבדיקה, שהוקמה ב-2012, יותר מעשור לאחר מכן, כי הצילומים זויפו ושיש ספק גדול בנוגע לטענה שהילד נפגע בכלל מאש צה"ל.

אבל צה"ל היה עסוק בהכלה ובהגנה: אל"מ נזאר פארס, מג"ד גדוד חרב, תיאר שההמון הפלסטיני למעשה הטיל עליו ועל חייליו מצור, כך שלא הייתה גישה לא לשירותים ולא למקלחת. "בפיקוד שקלו לתגבר אותנו, אבל לא הייתה כוונה להכניס סד"כים גדולים, כי העריכו שההתפרעויות ייגמרו תוך יומיים–שלושה. מפקד האוגדה דאז, תא"ל יאיר נווה, ומפקד פיקוד הדרום, האלוף יום–טוב סמיה, היו איתי בקשר טלפוני כדי לוודא שהעסק בשליטה, ורצו לתת לנו צ'אנס לגמור את זה שקט"

"אישרו לנו לירות רק מהנשק האישי ומהמא"ג", סיפר עידן קוריס ל'במחנה'. "בהמשך אישרו לנו להשתמש גם במקל"ר. ירינו רימונים לאזור הצומת, אבל בגלל שהטווח היה קטן מדי, הם לא כל–כך התפוצצו. אז אישרו לנו לירות טילי לאו. אבל איך נירה לאו? הרי יש רשף מטורף לאחור והמוצב סגור. אז מה עושים? היה לנו פתח מיוחד בגג המוצב שאפשר היה לירות ממנו. אבל כולו היה חשוף לאש. הייתי צריך חייל מתנדב וזה לא היה פשוט, כי היה סיכוי גבוה מאוד שהוא ייפגע. שאלתי מי מוכן לעשות את זה, וחייל בשם שלומי פרץ התנדב. ברגע שהוא היה מוכן לעלות, פתחנו באש עזה מכל הכיוונים כדי להוריד ראשים, והוא עלה למעלה וירה שניים–שלושה טילי לאו לעמדת השוטרים. בדיעבד, נודע לנו שהוא פצע אנוש איזה 19 חמושים". 

פיגועים בהוראת מוחמד דחלאן

הלחימה בצומת נצרים שממנה נהרגו לבסוף כמאה ערבים הופסקה בסופו של דבר בהוראתו של ערפאת, ששלט בגובה הלהבות ונתן הוראה להעביר את האינתיפאדה למצב חדש. אנשי ה'תנזים' של הפת"ח הקימו את "גדודי חללי אלאקצא" - ביו"ש הם פעלו תחת חסותו של מראוון ברגותי, ובעזה של מוחמד דחלאן.  את הגדודים בעזה הקים ג'יאהד עמארין. עמארין, ששוחרר בעסקת ג'יבריל, הוברח ע"י ערפאת בשיירתו כאשר נכנס לעזה מיד לאחר הסכמי אוסלו. כשזה התגלה הסכימה ישראל לפשרה שבה הוא יצא מעזה בליווי חבר הכנסת אחמד טיבי, אך הוא חזר כעבור שנתיים לאחר שערפאת מינה אותו לחבר במועצה הלאומית הפלסטינית.
ערפאת נתן חופש פעולה לארגוני הטרור: גדודי חללי אלאקצא של הפת"ח, והחמאס, שאחרוני אנשיו שוחררו כעת מכלא הרשות הפלסטינית.

ב-8 בנובמבר 2000, יממה לאחר ששדה התעופה דהנייה שברפיח נפתח מחדש בהוראת ברק, "בעקבות הבנות עם הפלסטינים כי לא יתבצע ירי לכיוון מעבר הגבול", נרצחה נועה דהן הי"ד ב"ציר פילדלפי" בדרכה לעבודה במעבר רפיח. הירי בוצע מכיוון שדה התעופה. בשבועות שלאחר מכן נרצחו החייל אבנר שלום הי"ד בצומת גוש קטיף, נהג המשאית גבי זגורי במארב מחבלים בציר כיסופים ואיתמר יפת בן ה-19 הי"ד נרצח מירי מחבל כשהתנדב בתחזוקת הגדר בכפר דרום. שני חיילים: שרון שיטובי ושניר פלום נהרגו בקרב עם מחבל שחדר לחממות של כפר דרום, סאמר עאמר, חייל בגדוד הדרוזי,  נהרג מירי צלף במעבר ארז. שרון ארמה, קצין קשר של החטיבה הדרומית ברצועת עזה, נהרג בבסיס החטיבה מירי שחדר לבסיס מחילופי אש שהיו מחוץ לבסיס, אבל הפיגוע הקשה ביותר היה באוטובוס הילדים בכפר דרום.

את המידע על אוטובוס הילדים העביר למחבלים לא אחר מאשר הקצין האחראי על הסיורים המשותפים של המשטרה הפלסטינית במרחב חאן יונס - צפון גוש קטיף. המחבלים ארבו לאוטובוס התלמידים ב-20 לנובמבר ,2000 וכשעבר בכביש הראשי הפעילו מטען חבלה שחדר לתוך האוטובוס.  2 אנשי צוות - מירי אמיתי וגבי ביטון נרצחו, ילדים רבים נפצעו, בהם 3 מילדי משפחת כהן שהפכו לנכים ורגליהם נקטעו ברמות פציעה שונות. מבצעי הפיגוע לא נתפסו מעולם, אך אלוף הפיקוד - יום טוב סמיה הודיע כי בידי צה"ל מידע שמי שאחראי לפיגוע היה מוחמד דחלאן, ראש הביטחון המסכל ברצועת עזה.  לימים התברר כי בידי ה-CIA הקלטה ובה סגנו של דחלאן, רשיד אבו שבאכ, מורה לבצע את הפיגוע.

רק יומיים לפני הפיגוע באוטובוס הילדים, חדר איש הביטחון המסכל הפלסטיני לחממות כפר דרום ורצח 2 חיילים. לאחר הפיגוע העלה דחלאן את המחבל בדרגה כאות הוקרה. למרות הפיגועים הקשים שהיה דחלאן אחראי עליהם, המשיכה מדינת ישראל לשתף איתו פעולה, והוא הפך ל"איש שיח" במגעים לקראת ההתנתקות. והפיגועים נמשכו: בדצמבר נהרגו 2 חיילים ממטען חבלה במחסום סופה, בינואר 2001 נרצח רוני צלאח בחממות שלו בכפר ים, בפברואר נורה חייל מירי צלף במוצב טרמית שבציר פילדלפי, ועוד פיגועים רבים שלא נגמרו בנפגעים בנפש.

למרות הפיגועים הקשים צה"ל לא הגיב, והמדיניות המרכזית היתה הכלה והתגוננות. הפקודה ביו"ש היתה  "לנטרל ולהכיל את הסכסוך באיו"ש תוך סיכול פעילות חבלנית עוינת … על מנת להרגיע ולצנן את השטח ולאפשר המשך שגרת חיים תקינה”. בעזה המצב היה גרוע הרבה יותר בגלל הקרבה של שטחי A והשליטה המוחלטת של הרש"פ במרחב. צה"ל עסק בעיקר במגננה, חישוף צירים, בידוקים והתמגנות אך ההגנה הייתה בלתי אפשרית. הקונספציה של אוסלו, שהרש"פ תעצור את הטרור, קרסה לחלוטין, ומרחב הפעולה של צה"ל היה אפסי. ברק ניסה להחזיר את המצב לקדמותו.

בממשלת ברק, עד לבחירות, "התכלית האסטרטגית" של צה"ל כלל לא דיברה על הפסקת הטרור אלא רק על "צמצומו". ברק ניסה להפעיל "מנופי לחץ" על הרשות הפלסטינית במטרה להשיב את המצב לקדמותו, ולחזור למשא ומתן עם ערפאת על הקמת מדינה פלסטינית. בשטח זה התבטא בהכלת האירועים. גם אחרי הלינץ' בחיילי המילואים ברמאללה הפקודה של צה"ל היתה ”להרגיע את המצב ולא להסלים אותו על מנת שנוכל לחדש את המו"מ עם הרש"פ". ההנחיה הייתה להימנע מכניסה לשטחי A, לצד תקיפה מהאוויר של מבנים ריקים של הרש"פ. בפקודה מנובמבר 2000 נאמר במפורש ”צה"ל יכיל את העימות, יגן על האוכלוסייה האזרחית ועל עורקי החיים, ימנע ויסכל פח"ע, יחל ביישום תוכנית הפרדה ביטחונית ויערך לקראת החרפת העימות בזירה הפלסטינית". אהוד ברק המשיך לנסות להגיע ל"הסדר מדיני" ואישר בקבינט את מתווה קלינטון, אבל הציבור איבד את אמונו וברק נאלץ להתפטר. בבחירות הישירות שנערכו נבחר אריאל שרון לראשות הממשלה ומינה את בנימין בן אליעזר לתפקיד שר הביטחון.

קסאם נולד - האמריקאים לא מרשים

כשנבחר שרון לתפקיד עדכן צה"ל את הגדרת המטרה: לא עוד צמצום אלא "הפסקת האלימות ומניעת הישגים ע"י אלימות… שמירת האפשרות לחזור למו"מ מדיני, לאחר הפסקת האלימות". אבל בדיונים בתוך צה"ל (למעט עמידרור) המשיכו להתנגד לפעולה בשטחי A. ראש אמ"ן עמוס מלכא אמר בדיון: "תיקחו את השיקול האמריקאי". הרמטכ"ל הבהיר: ”כל הנושא של איום ההשתלטות והכנת תכנית לתפיסת שטחי A, הכוונה היא בעיקר לפאתים, אין לנו כוונה להיכנס לשטחי A בנויים”. "כניסה לשטחי A מיושבים בצפיפות לא תהיה מומלצת, אלא אם כן לא תהיה לנו ברירה". 

גם הנחיית שר הביטחון בן אליעזר היתה שעל כל כניסה שחורגת מ-200-300 מטר בתוך שטחי A צריך לעדכן את הדרג המדיני. המשמעות של המדיניות הזו היתה שלמעשה, עד אפריל 2001 צה"ל לא יזם אף פעולה התקפית ברצועת עזה שבה - בשונה מיהודה ושומרון - הוגדר כמעט כל השטח, שטח A, כך שלמרות הפיגועים הקשים נהנו המחבלים כמעט מחופש פעולה מוחלט. שטחי הרשות הפלסטינית הפכו לחממה לטרור, וכל ההבטחות עליהם נסמכו בהסכמי אוסלו נעלמו. בשל העובדה שרצועת עזה היתה מוקפת גדר, הפיגועים שיצאו מרצועת עזה התמקדו ביישובי גוש קטיף וב"מתנחלים". עובדה זו אפשרה לצה"ל והממשלה להכיל יותר בקלות את הטרור, אבל ארגוני הטרור שנהנו מ"ערי המקלט" פיתחו ושדרגו את היכולות שלהם במטרה להתגבר על מחסום הגדר. 

בינואר 2001 החלו המחבלים לירות פצצות מרגמה. בתחילה אל יישובי גוש קטיף, ובהמשך לעוטף עזה (18.3). באפריל 2001 נורה כבר הקסאם הראשון לעבר שדרות. 

מי שעמד מאחורי פיתוח וייצור הקסאם היה מחבל החמאס עדנאן אל-ע'ול. אל-ע'ול היה מומחה לחומרי נפץ והיה מעורב בהכנת מטעני חבלה לפיגועים הקשים בצומת בית ליד והפיגוע בדיזינגוף סנטר בפורים. הוא נעצר ע"י הרש"פ אחרי לחץ ישראלי כבד, אך היה זה "מעצר הגנתי" בלבד, ובמקביל הוא שולב ב"ביטחון המסכל" בהנהגת דחלאן, תוך כדי שהוא משתף פעולה עם הנהגת חמאס. עם תחילת האינתיפאדה הוא שוחרר מכלא הרש"פ וריכז את תעשיית החבלה של החמאס. הוא הוביל את ייצור הנשק תלול המסלול, שהתגבר על הגדר שחצצה בין עזה לנגב המערבי, ופיתח טילים נגד טנקים. אל-ע'ול חוסל לבסוף באוקטובר 2004.

בעקבות הירי הראשון המתועד של קסאם לעבר שדרות ב־16 באפריל ,2001 אישר הדרג המדיני לצה"ל לחרוג ממדיניות הפעלת הכוח ולהשתלט בחתימה גבוהה ובאור יום על שטחי A במטרה להפסיק את הירי.  התוכנית שהתגבשה הייתה להשתלט זמנית על השטחים שמהם נורו פצצות המרגמה ולפעול לחישוף השטח. פקודת המבצע שקיבל את הכינוי "צבעי פסטל" היתה "ליצור אזור חיץ מהצד של הרצועה ולהחזיק את השטח לאורך זמן”.

צה"ל נכנס לשטח למחרת (17.01). מפקד האוגדה יאיר נווה הכריז במפגש עם עיתונאים שצה"ל ישהה בשטח A ככל שיידרש כדי להסיר את איום המרגמות משדרות, אבל כבר באותו ערב התחיל הלחץ האמריקאי. בשיחת טלפון בהולה של הנספח הצבאי האמריקאי אל סגן הרמטכ"ל, הועבר מסר שארה"ב תתקשה להטיל וטו על החלטת מועצת הביטחון לגנות את ישראל, ולכן מוטב לצה"ל להסיג את הכוחות משטחי A. בעקבות הלחץ, עוד באותו ערב הנחה הדרג המדיני את צה"ל לצאת מהשטח שנתפס.

הצטרפו לעדכוני הקול היהודי:
בוואטסאפ >>
בטלגרם >>

הניסיון הכושל לפעול בבית חאנון רק חיזק את חוסר האונים של צה"ל, שהתחיל להסתגל לעובדה שחופש הפעולה מוגבל הרבה יותר משחשב. גם תחת ממשלת שרון המעורבות האמריקאית קבעה את גבולות הגזרה, והסכם אוסלו המשיך להעניק ערי מקלט למחבלים. למרות הפיגועים הקשים, מאמצי צה"ל הופנו למגננה והתמגנות, וניסיונות להפעיל לחץ (צבאי ומדיני) על הרש"פ, כדי שזו תואיל בטובה למתן את הטרור. פצצות המרגמה הפכו לשגרה, ולא נותר אלא לצרף אותם למתווי הטרור השונים שמדינת ישראל למדה להכיל. למעשה הרכבת של האיום תלול המסלול על שדרות ועוטף עזה יצאה לדרך ויותר לא היה מה שיעצור אותה. 

כך הסכם אוסלו חרץ את גורלה של הרצועה: ארגוני הטרור התפתחו והתארגנו, בחמאס החלה להיבנות תשתית צבאית של ממש, גדודי חללי אלאקצא הובילו פיגועים קשים ובשלהי 2001 הקים ג'מאל אבו סמהדנא, איש פת"ח ומקורב לבכירי הרש"פ, ארגון טרור עצמאי בשם "ועדות ההתנגדות העממית" שהוביל שיתופי פעולה בין ארגוני הטרור ונהנה מתמיכה של חיזבאללה. גם כאשר בסוף 2001 החל צה"ל לפעול במחנות הפליטים והערים ביו"ש, הפעילות בעזה עדיין היתה מוגבלת. היכולות של המחבלים השתפרו, אבל צה"ל לא יזם פעילות התקפית נגד ארגוני המחבלים.

תגובות (2) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


0 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 18 מהשבוע האחרון